דמותו של מרן הגאון ראי"ה קוק זצוק"ל

קדושתו:

*"לא תתורו אחרי עיניכם": "מיום היותו בן תשע שנים לא הסתכל בצורת אישה" (חוץ מהקרובות ביותר; מרן הגרי"מ חרל"פ זצ"ל)

בלומדו בוולוז'ין היה נהוג שהתלמידים מתגוררים ואוכלים אצל בעלי בתים בעיירה. בבית שבו התגורר עם כמה מחבריו, בעלת הבית הגישה את האוכל לבחורים, והרב קוק נזהר מלהביט בה כשנתנה את מזונו. בעלת הבית העלתה לו את מחיר הלינה והארוחות ולא לחבריו כי היה יפה תואר ובעלת הבית רצתה לדבר עימו, אך הוא סירב להגיע אליה כי לא רצה לדבר אתה ולהביט בה, ואף לאחר שהעלתה את המחיר כמה פעמים. לחבריו ששאלוהו מדוע אינו מתווכח אתה, ענה: 'האם דברי חז"ל "אל תרבה שיחה עם האשה" לא שווים חצי רובל?' כשראתה שהרב קוק לא בא אליה החזירה בעלת הבית את המחיר לקדמותו. (באתר ארגון "אור האורות"; גרסה אחרת ב"חיי הרב" עמ' 30 ושם היא העלתה לכולם בחצי רובל והרב קוק נתן לה את המחיר החדש בלי להתווכח,  וכששאר חבריו סירבו לשלם היא כעסה ואמרה שחברם העילוי שילם מיד. הם באו אליו בתלונה שהוא גורם להם הפסד והוא הגיב: 'האם מאמר חז״ל "אל תרבה שיחה עם האשה״ אינו שקול כנגד חצי רובל?')

היה עונה בעצימת עיניים לנשים שבאו אליו לשאול.

הגאון הרב יצחק אריאלי זצ"ל (בעל "עיניים למשפט"), המנהל הרוחני של ישיבת "מרכז הרב" וממייסדיה, למד בחברותא עם הרב קוק במשך כמה שעות בכל יום. כך נהגו במשך יותר משלוש שנים. בזמן לימודם הסתגרו בחדר סגור, ולא יצאו ממנו לכל צורך שבעולם מלבד פיקוח נפש. ואמר הגר"י אריאלי שיכול להעיד שבמשך כל השנים האלו לא ראה הרב קוק צורת אישה כלל, ואע"פ שהרבה נשים היו מסתובבות בביתו כידוע.

פעם אחת נסע הראי"ה לכנרת עם הרב חרל"פ והיו בבית שבו השתכנו והיה שם גם אדם ששנה ופירש והתווכח עם הראי"ה ורק שלושתם היו בבית, ואותו אדם גלה ראשו בפני הרב (אז עדיין לא היה מקובל ללכת בגילוי ראש גם לא אצל חילוניים ולכן זו הייתה חוצפה גדולה). הרב חרל"פ כעס מאוד על כך ומתוך כעסו הרב פנה לרבו ואמר: "איך החציף האיש הוא את פניו לגלות ראשו בפני רבנו?" והשיב הראי"ה שלא ראה זאת (הרב זוסמן).

בזמן שהראי"ה כיהן ברבנות ירושלים, היה פעם אירוע מלכותי שאליו הוזמנו הראי"ה שאליו התלווה הגבאי ר' לייביש זצ"ל, והגרי"ח זוננפלד זצוק"ל שאליו התלווה הגבאי ר' מנחם מנדל בריכטה זצ"ל. לאירוע הוזמנה זמרת, ללא ידיעת הרבנים. מפני כבוד המלכות הרב זוננפלד תחב אצבעותיו באוזניו והרכין ראשו, אך הראי"ה ברח משם כל עוד נפשו בו. (כך סיפר נכד הרב בריכטא לגאון הרב יוסף אריה לייב זוסמן זצ"ל, מתלמידי הרב חרל"פ והרב זוסמן הביא זאת ב'מבחירי צדיקיא', עמ' קע"ח, וכן הובא ב"מאבני המקום' י"ד, תשס"ב, עמ' 33).

פעם שיבח פעם מישהו לפני הרב זוננפלד את הרב קוק על קפידתו בשמירת קדושת העיניים, שתכף כששומע ומבין שנכנס אדם לחדרו משפיל את עיניו לרצפה בחששו מהסתכלות רעה חלילה, ענה הרב זוננפלד ואמר: "אם כן, יהיה לו עולם הבא גדול יותר". ("שיח שרפי קודש", ה'תק"כ, עמ' ר"ח)

*הוציא דיבוק: דיבוק שנכנס בצעיר ספרדי ביפו אמר שישמע רק ל"חכם אברהם הכהן קוק" והוא דיבר בלשון הקודש שהצעיר הזה לא ידע. למעשה היה צריך להוציא את הדיבוק פעמיים. בפעם השנייה הדיבוק אמר שהוא יצא מעיניו או ראשו, אך הרב קוק ציווה על הדיבוק בצרחות ובהשבעות נוראות שיצא רק מבוהן רגל שמאל, וכך היה. לאחר כמה ימים באו שוב האב ובנו הצעיר בבהלה כי הוא מרגיש שוב כאבים ברגלו. הרב הרגיע אותם ואמר להם שהפעם זה יעבור. (מרן הגאון רצי"ה קוק זצ"ל)

*תיקן נשמות: תלמידו המובהק ביותר, הרב חרל"פ, העיד כי עסק בתיקון נשמות. הרבה פעמים עסק בתיקוני נשמות של אנשים גדולים שנכשלו בעניינים מסוימים והיו זקוקים בזה לתיקון. מרן הגאון הרב קוק זצוק"ל היה מצביע עליהם באצבעו מפני שהיו ממש נמצאים בחדרו, ותיקנם בזה שהיה מגלה את שורש הפנימי שבקדושה של אותו כישלון. (הרב זוסמן, תלמידו המובהק של הרב חרל"פ)

*מנותק מענייני העולם הזה:

אכילה ושינה: היה שוכח לאכול ולשתות ולא ישן יותר מ-3 שעות ביממה עד מחלתו האחרונה מרוב עיסוקו בלימוד התורה.

לא הכיר צורת מטבע: פעם אחת כשבא אליו עני לבקש נדבה, היו לו מטבע גרוש ומטבע שילינג שהיא קטנה יותר אך ערכה רב יותר, הרב שהתפרסם בפזרנותו לצדקה, נתן לא את הגרוש בחושבו כי המטבע הגדולה יותר ערכה גדול יותר. העני התרעם מדוע הרב נותן לו רק גרוש אחד, והרב קוק ענה לו בתמימות שהוא נתן לו את המטבע הגדולה יותר! (עזריאל קרליבך שלמד בבחרותו ב"מרכז הרב")

בהיותו ביפו בא אליו דין תורה שבו חברת היינות "כרמל מזרחי" תבעה חברה מתחרה שהשתמשה בסמלה המסחרי של שני המרגלים הנושאים אשכול ענבים, והטעתה לקוחות רבים וגרמה לה נזק רב, והיא תבעה את החברה המתחרה על סך של 20,000 פרנקים. בשלב מסוים נעלם הרב קוק ל-3 שעות. שאלוהו על כך וענה שכיוון שכדי לפסוק דין לאמתו הוא היה צריך להבין את התרגשות שני הצדדים בגלל כסף והיה צריך להכניס עצמו לתאוות הכסף. לכן התבודד כמה שעות כדי לחשוב "מהו כסף? מה צורך בכסף? מהי תאוות כסף?" (אחיו, הרב שמואל קוק)

במקרה אחר בא מחבר ספר למכור את ספרו לרב קוק. הרב הוציא מטבע שהייתה לו בכיס ושאל את הגרמ"מ כשר זצ"ל שהיה לידו אם יש במטבע זו כדי לשלם על ערך הספר. (הרב מנחם מנדל כשר)

בפורים תרצ"ג הוציא הרב קוק מטבעות שונות שהיה לו בכיס ושאל אחד מתלמידיו שהיה אתו באותו זמן מהו ערך כל מטבע כדי שיוכל לקיים מצוות מתנות לאביונים. (תלמידו פנחס המבורגר)

כשהיה ביפו ערך חופה וקידושין במלון שעל שפת הים. לאחר טקס הקידושין תחב החתן לידו של רב קוק מטבע זהב. הרב הזדעזע והפיל מיידית את המטבע מידו ויצא מיד מן המלון בלי לומר דבר. (הרב שלמה הלוי רוהלד זצ"ל  שכיהן כמזכיר התלמוד תורה "שערי תורה" ביפו ובהמשך כמזכיר הרבנות הראשית בתל-אביב, מתלמידי הגאון המקובל הרב נפתלי הירץ הלוי וידנבוים זצוק"ל כשהיה בירושלים לפני שמונה כראב"ד יפו, כשלפני כן למד אצל רבנים אחרים כמו הגאון הרב דוד הכהן שותק זצ"ל שהיה מתלמידי הגאון הרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין מבריסק זצוק"ל)

*נולדו בנים בזכות הבטחתו של הרב: לפני חופה וקידושין שהרב ערך התפתחה מריבה והחתן לא רצה לגשת לחופה. הרב קוק הבטיח לו בן זכר אם ייגש לחופה, והחתן התרצה. נולדו לו שישה בנים ואח"כ נולדה גם בת. (הגרמ"צ נריה זצ"ל; סיפור זה סיפר גם הרב משה שוורץ זצ"ל ולפי גרסתו מדובר בשבעה בנים)

אחד התלמידים ב"מרכז הרב" שנולד לו בן בא לפניו בבעיה שהוא רוצה לקוראו בשם אביו ורעייתו ומשפחתה רוצים לקוראו בשם אביה. הרב השיב: 'תקרא אותו בשם אביה ואת הילד שייוולד לכם בע"ה בשנה הבאה תקרא בשם אביך.' וכך היה! (הגאון הרב שמואל אליעזרי זצ"ל, מגדולי תלמידי הרב קוק ב"מרכז הרב" ומהתלמידים שהיו חברותא של הרב)

*בכוח תפילתו נרפאו חולים ואף קשים בגוף ובנפש: בלונדון באחד מימי החנוכה תרע"ו לאחר חצות הלילה באה אישה לבית הרב והתחננה בבכי להיכנס לרב לבקש להתפלל על בתה היולדת ולברכה שהיא במצב מסוכן ומתקשה ללדת כבר שלושה ימים. תוך כדי שהשמיע דבריה בפני ר' יעקב וולפרט, ירד הרב מהקומה העליונה ואמר: "אם יש עוד ההדסים בבית, יבשלו אותם במים כמו תה והיולדת תשתה אותם". בבוקר באה אותה אישה והזמינה את הרב להיות הסנדק בברית. (ר' יעקב וולפרט)

באותה שנה בט"ו בשבט שוב היה מקרה כזה, ותיכף בשומעו את דברי האם אמר: "לכי הביתה בתך כבר ילדה לאורך ימים טובים". (הנ"ל)

בהיותו בירושלים לפני אחד הפסחים אחות של הגאון הרב משה צבי נריה זצ"ל חלתה בדלקת קרום המוח והרופאים התייאשו מחייה. במוצאי יו"ט ראשון של פסח, הרב נריה שהיה אז בחור ישיבה ב"מרכז הרב" הלך עם אביו, הגאון הרב פתחיה מנקין זצ"ל, לרב קוק שאמר להם: "זה שום דבר!" והוסיף לה את השם "ברכה" כי החלו לומר באותו לילה "ותן ברכה". כשהגיעו לביתם ראו שהוטב מצבה וכך מיום ליום השתפר מצבה עד שהחלימה לגמרי! (הרב נריה)

רעייתו של ר' אריה לוין, הרבנית חנה-ציפורה ע"ה, הייתה פעם חולה מסוכנת כשנקראה רק חנה. ר' אריה שלח את הגאון הרב ישעיה חשין זצ"ל לרב קוק לשאול מה לעשות. הרב קוק השיב: " 'כציפורים עפות כן יגן ה' צבאות' (ישעיה ל"א, ה') - יוסיפו לה את השם ציפורה". מיהר הרב חשין לחזור לר' אריה עם תשובת הרב, ולאחר שעשו כדבריו, הוטב מצבה עד שהבריאה לגמרי והאריכה ימים.

הגאון הרב דוד יהודה אריה לייב כהן ("הרב הנזיר") זצ"ל נכנס אליו בליל יום הכיפורים והתאונן על כאב שיניים ולסת מנופחת מאוד. הרב נתן לו קופסת טבק להריח ואמר שזה יהיה לרפואה, והכאב והניפוח נעלמו. ("הרב הנזיר")

בדרך לארה"ב בנסיעה להתרמה עבור מוסדות התורה בארץ ובליטא שהשתתפות הגרא"ד כהנא-שפירא מקובנה זצוק"ל הי"ד והגרמ"מ אפשטיין זצוק"ל עבר את ניאפל שבאיטליה, ולבקשת ר' מרדכי סטרוגין שהתעכב שם בדרך לארץ ישראל בגלל מחלת אשתו כשהרופאים התייאשו ממנה כולל פרופסור חשוב שהובא על ידיו במיוחד מוינה, בא לבית החולה וברכה ברפואה שלמה מן השמים והחלימה ממחלה וחיה עוד למעלה מעשרים שנים לאחר המקרה (ר' מרדכי סטרוגין)

אם משפחה אחת חלתה בשיגעון וכל הדרכים לרפאותה ממחלתה כשלו, כולל אשפוז בבית חולים לחולי נפש. בני המשפחה החליטו להביאה לפני הרב קוק שיברכה שתתרפא ממחלתה. לאחר ששמע הרב את המקרה, צעק על האישה: "עד מתי תשתגעי?! לכי הבייתה לטפל בילדים שלך!" באותו רגע האישה נתרפאה משיגעונה וחזרה להיות כאחד האדם. (הרב ניסן זק"ש זצ"ל שהיה עד למקרה).

בתו של ר' אשר וידמן זצ"ל משכונת "שערי חסד" בירושלים לקתה בנפשה. ר' אשר הלך לרב קוק לבקש ממנו עצה מה לעשות. הרב השיב לו: "קח את בתך וסעו יחד לעיר יפו. שם היא תרחץ בים הגדול, ותטהר ותשוב לדעתה כמקודם". ר' אשר עשה כדברי הרב קוק, ומיד לאחר שרחצה בים הגדול, שבה לשפיות כמקודם! היה זה מופת מעין המופת של אלישע הנביא לנעמן שריפאו מהצרעת ברחצה בנהר הירדן.

(וראו בהמשך על הספר "ראש מילין" כסגולה לרפואה)

*אריכות ימים בזכות ברכתו: פנחס רקובסקי סיפר כי הכיר אדם שנפטר בערך בגיל 115 שנים, והיה הולך בלי מקל. לשאלה במה זכה לכך, השיב כי היו מתאכסנים אצלו רבנים רבים, וגם הרב קוק כשהיה רב ביפו התאכסן אצלו כמה פעמים. הוא נכנס לרב קוק לבקש ברכה, והרב בירך אותו שיזכה לאריכות ימים ויראה בנחמה, והזקן חי עד כמה זמן לאחר מלחמת ששת הימים.

*הקב"ה דורש כבודו של צדיק: פעם אחת בבויסק ראהו ערבי שהזדמן למקום וגרזן בידו ורצה להכות את הראי"ה בגרזן אך ידו יבשה ולא יכול היה להורידה מטה עד שעבר הרב קוק את המקום. (הרב זוסמן)

בפורים תרצ"ב ערכו מצעירי הקנאים משפט מבוים נגד הרב קוק שבו דנו אותו למיתה כשהם מחרפים ומגדפים אותו באופן נורא ביותר. למעורבים במשפט המבוים או לבני משפחותיהם התרחשו אסונות, ולאחד מהם, למשל, נפטרו אשתו ובנו באותה שנה ובאו עליו ייסורים נוספים. אותו אחד בסופו של דבר עלה עם עשרה מחבריו לקברו של הרב קוק וביקש מחילה. וכן נגד מעשה זה פורסמו מחאות רבות של גדולי ישראל.

אחד מראשי אגו"י בירושלים שהיה קנאי, הגדיל את מדורת המחלוקת, ופתח במערכה ומכוערת להכפיש את הרב קוק גם בחו"ל. הוא דאג לשלוח מכתבי שטנה, לצייר את הרב קוק כרב רפורמי ומתקדם ח"ו. וכאז כן היום, אנשים תמימי לב שלא זכו להכיר באמת את הרב קוק התפתו להאמין לדברים. כשהגיעו לא"י גדולי ישראל, הודו כי הופתעו לראות רב טיפוסי מהדור הישן, שכן ציפו לראות רב "מגולח ומתקדם" וכו'. הרב קוק, שידע מי האחראי למעשים אלו, התבטא ואמר כי בטוח הוא שהארץ הקדושה תקיא את האיש האחראי לזה, ועל עפר טמא תהיה מיתתו! לאחר שנים, אותו האיש שהיה עסקן ציבורי חשוב בחוגיו, נשלח לחו"ל בשליחות "אגודת ישראל". כשגמר את שליחותו, הפליג באונייה חזרה ארצה, ופתאום החלה הרעה בבריאותו. מחלתו התגברה, ולא היה מנוס לרב החובל אלא להחזיר את האונייה לאיטליה. הכניסוהו למנזר בית-חולים, ושם התפגר תחת צלב שהיה תלוי על הקיר. זקנים ספרו, כי כשהחזירו את הנפטר לארץ, בקושי הצליחו לחלץ את הגופה מיד רב החובל שרצה להטילה לים, אחר שפחד ממחלה מדבקת באנייתו. והעיד תלמיד חכם ירושלמי שראה את גופת האיש שהייתה מאובקת באבקה לשימור הגופה ממצב ריקבון, והמראה היה נורא! כזה היה גורלו של אדם, שאף שהיו לו זכויות בפעילותו הציבורית, אך חילול כבוד התורה, ביזוי תלמיד חכם ועוד בשקרים, הכריע את הכול, ומת מיתה משונה וגופו נתחלל במקום טמא. ("שיחת אבות", פירושים, פרק ד'; "הנשקפה כמו שחר", פרק ו').

קבוצה של בחורי ישיבה מירושלים, וביניהם אחד מבניו של המקובל הגאון הרב משה יאיר וינשטוק זצוק"ל, נסעה בימי בין הזמנים לנפוש בצפון הארץ. היה זה כמה ימים לפני ל"ג בעומר, ומשום כך הם תכננו להגיע גם למירון. במשך הנסיעה באוטובוס, אחד הבחורים דיבר נגד הרב קוק בצורה מאוד חריפה ופוגעת. בנו של הרב וינשטוק כיבד מאוד את הרב קוק, כפי שלמד מאביו, ודברי הבלע נגד הרב קוק צרמו לו מאוד. הוא לא היה היחיד: כל הבחורים שהיו באוטובוס ניסו להשתיק אותו, אך מאומה לא עזר, ואותו בחור המשיך עוד ועוד לבזות בדיבוריו את הרב קוק. הנסיעה באותם ימים הייתה קשה ומעייפת. מזג-האוויר החם הכביד על הבחורים. בדרך נסיעתם, כשעברו בעיר טבריה, החליטו לגשת לטבול בכינרת ולהתרענן מהחום. כאשר נכנסו הבחורים למי הכנרת, הדיבורים הבוטים נגד הרב קוק עוד הדהדו באוזניהם. אותו בחור שביזה את כבודו של הרב קוק, תכף ומיד כשנכנס למים, נסחף עם הגלים, טבע ומת.

כשהירדנים שלטו בהר הזיתים חוללו כ-50,000 מכ-70,000 מצבות הקברים שהיו אז בבית הקברות היהודי שבהר. כל המצבות בסביבת קברו של הרב קוק נותצו, אך את מצבת קברו לא הצליחו לנתץ. הצוררים ימ"ש ניסו כמה פעמים, אך כל פעם קרתה להם תקלה, ואף נהג טרקטור אחד נהרג.

*המונית עם הרב קוק עברה מעל הנערה ולא דרסה אותה: בנות משפחת רקובר הירושלמית הלכו ברחוב שטראוס ואחת מהן נבעתה מכלב גדול, וברחה משם וירדה לכביש ושם נפלה, ובדיוק אז עברה מונית, והתרחש הנס, והמונית לא פגעה בנערה אלא רק עברה מעליה. הנערה נלקחה לבית הרפואה שטראוס הסמוך למקום ונמצאה ללא כל פגע. יהודי ירושלים ייחסו את הנס לזכותו של הרב קוק שישב במונית בדרכו לשיעור. (הגאון הרב דוב כהן זצ"ל ב'וילכו שניהם יחדיו : מזיכרונותיו של הרב דב כהן זצ"ל', עמ' 290)

*שומר ה' רגלי חסידיו: כשהיה רב בבויסק פעם אחת ביקש חותנו האדר"ת שיבוא לביתו בפוניבז' שבה כיהן אז כרב. הרכבת עצרה בוילנה והראי"ה יצא לרציף עד הזמן המיועד להמשך הנסיעה. הוא שקע בשיחה תורנית עם בחור ושכח מנסיעתו ובינתיים עברה הרכבת ובאה במקומה אחרת הנוסעת בחזרה לבויסק. הראי"ה שנזכר בנסיעתו עלה אליה ולא ידע שהיא רכבת אחרת וכך חזר לביתו במקום להגיע לחותנו. כעבור כמה ימים שלח האדר"ת מברק שבו שואל "מה שלום חתני?" כי הרכבת מבויסק לפוניבז' התהפכה ונהרגו נוסעיה. (הרב זוסמן)

סיפר שלמה רוהלד, מזכירו של הרב קוק ביפו: 'פעם אחת הגיע גט מניו-יורק בשביל אחת הנשים מפתח-תקווה. כדי לקבל את הגט באו האישה
ואביה וקרוביה לעת אחר הצהריים, ומפני הטרחה של הליכה וחזרה, בקשו את הרב קוק לסדר את מסירת הגט בהקדם. הוא הוכרח להבהיל את בית הדין ולקבץ מניין, ואז התחיל הרב בחקר השם. לאחר החקירות ניגש הרב לסדר את מסירת הגט, והנה אחרי שקרא יחד עם העדים וביה"ד כמה שורות בגט, הפסיק באמצע וכפלו והניחו את השולחן, ואמר למעוניינים שרק מחר יסדר את הגט. הם התרעמו על זה, אך הרב עמד על דעתו. למחרת, לפני הצהריים עבר דרך יפו הרב [אהרן] אורלינסקי מפ"ת ויסר לבית הרב קוק. וידבר הרב קוק אתו על דבר הגט הנ"ל, ונתברר שיש בו שינוי גמור בשם המתגרשת, והוכרחנו לשלחו חזרה לניו-יורק שישלח גט אחר מתוקן על פי השמות שכתב הרב קוק. וראינו אז עד כמה גדולה הרגשתו התמירה של הרב קוק, ועד כמה שומר ה' את רגלי חסידיו'.  

*חלום בישיבה על כסא הרב: אדם בא לפני הרב טען ושאלו האם הוא יכול להגר לאמריקה כדי לנסות להתפרנס יותר בכבוד כש-25 שנים הוא עסק בניכוש עשבים בשטחים לפרדסים, בנטיעות, בסיקול אבנים ובחפירות לבניין בתים ומשתכר מזה בקושי למחיית ביתו? לאחר מספר דקות שבו הרהר הרב, הורה לאותו אדם לשבת על כסאו ומיד כשהתיישב על כסא הרב צנח ראשו על השולחן ונרדם וחלם חלום שבו הוא נפטר ונשמתו עומדת בפני בי"ד של מעלה והוא רואה מלאכים מעמיסים את עוונותיו על כף אחת של מאזניים עד שהגיעה הכף כמעט לארץ ועל הכף השנייה מעמיסים רגבי עפר, אבנים, סלעים וחול שפינה בעבודתו באדמת הארץ, וכף הזכויות חסרה מעט כדי להכריע את כף העוונות. לאחר שהאיש סיפר את חלומו לרב, ענה לו הרב שבחלום קיבל את התשובה לשאלתו.

*המשיך בתפילתו ברעידת אדמה: כשהיה ראב"ד ירושלים התרחשה בתרפ"ז רעידת אדמה כשבישיבתו היו בתפילת עמידה. כולם חיפשו בבהלה מחסה ורק הרב קוק המשיך בתפילתו. לאחר שסיים והסב פניו לקהל ראו חיוורון על פניו. זו הייתה הרעידה השנייה לאחר הרעידה כמה ימים קודם לכן שבה נהרגו בארץ 150 איש וכשהתרחשה למד הרב קוק בחדרו. לאחר הרעידה ניגש לחלון, הביט החוצה ושב ללימודו מיד. (הרב יעקב שלוה)

*תפילה כמו הכהן הגדול בבית המקדש: 'את הסיפור שמעתי מאחד שנכח בשיחתו של האדמו"ר מגור שליט"א, קודם שנהיה לאדמו"ר. האדמו"ר שליט"א סיפר על אביו ה'לב שמחה' זצוק"ל, שפעם אביו האדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' זצוק"ל שלח אותו בשליחות לרב קוק, והיה זה בסביבות השעה תשע בבוקר. כשהגיע ה'לב שמחה' לביתו של הרב קוק, הוא דפק על הדלת. כשהגבאי פתח את הדלת, אמר לו ה'לב שמחה': "יש לי שליחות מאבי לרב, ואני רוצה להביא את זה לרב, אם אפשר להכניס אותי". אך הגבאי אמר: "עכשיו אף אחד לא נכנס לרב. הרב עסוק עכשיו בתפילה, ואין להיכנס אליו". ה'לב שמחה' לא היה 'בטלן', ושאל אם אפשר להיכנס לראות איך הרב מתפלל. אז הגבאי אמר שאמנם אי אפשר לפתוח את הדלת בחדרו של הרב, אך הוא מסכים לבדוק מה המצב. הוא חזר אח"כ ואמר שהדלת לא סגורה עד הסוף, כך שאפשר להציץ ולהסתכל בפנים. ואכן ניגש ה'לב שמחה' והציץ בחריץ מבעד לדלת החדר. לנגד עיניו הוא ראה את הרב קוק עם טלית ותפילין שכוב על הרצפה בפישוט ידים ורגלים. היה זה ממש מפחיד, והוא מאוד נבהל. הוא רץ חזרה לאביו, בעל ה'אמרי אמת', וסיפר לו שביקש להיכנס וכו' ואז ראה את הרב ככה. כששמע זאת ה'אמרי אמת', הגיב במשפט הבא: "הרב קוק - כל חייו הוא בבחינת פישוט ידיים ורגליים בבית המקדש". הסיפור הזה עשה עלי רושם חזק, משום שה"אמרי אמת" מאוד קימץ במילים, הוא היה קמצן בדיבור, שתקן, וכל חסידי גור יודעים זאת.' (דברים שסיפר אחד מחסידי גור)

*לימוד של קדוש עליון: הגאון הרב שלמה זלמן זלזניק זצ"ל, ראש ישיבה בישיבת "עץ חיים" לצד הגרא"ז מלצר, סיפר לרב נריה: "פעם אחת ביום שישי אחר הצהריים, הייתי מוכרח לגשת אל הראי"ה לסדר איזה ענין בקשר לישיבה. כשבאתי לביתו וניגשתי לדלת חדרו הקטן בו ישב, למד וכתב, לא דפקתי מייד אלא שמתי אוזן לשמוע אולי הרב לומד, ואין להפריעו. והנה עולה באוזני קול המיה נרגשת... הרב לומד פרקי תנ"ך בהטעמה מרובה, וחוזר עליו ביתר הטעמה. ופתאום קולו עולה והוא חוזר וקורא את הפסוק בהתרגשות גוברת, וכאילו נתגלו לו דברי הנביא בגילוי חדש. הוא עובר לפסוק נוסף, וחוזרים הדברים, והלימוד נמשך. גדלתי בירושלים בין גדולים ויראים, צדיקים וחסידים. ראיתים בלימודם ושמעתים בתפילתם. אבל מעולם לא שמעתי לימוד תנ"ך כזה. היה זה לא לימוד, אלא תפילה. ולא תפילה רגילה, אלא עבודה שבלב. כך מתפללים קדושי עליון בעת רצון, בשעת התעלות, בדחילו ורחימו. עמדתי נרגש וחיכיתי, וגם כאשר נגמר הלימוד, כשנדמה התפילה, עדיין נשארתי עומד רתוק למקומי עד אשר שבה נפשי למנוחתה, ורק אז העזתי לדפוק בדלת. כשנכנסתי היו עוד פני הרב מלאים ריגוש, אולם הוא קיבלני כדרכו במאור פנים, וכשרק שמע את משאלתי הזדרז למלאותה. כשנפרדתי ממנו אמרתי לעצמי: ידעתי שהרב הוא גאון וצדיק, אולם כאן הוא נתגלה לפני כאחד קדמון, שלא מהעולם שלנו... וכל אלה שמרשים לעצמם לבקר את מעשיו או את דבריו, אינם מכירים אותו כלל וכלל. מי שמסוגל ללמוד כך פרק תנ"ך, לא רק שאסור לדבר בו סרה, אלא שאסור גם להרהר אחריו. לא לנו למדוד דרכיו בקנה מידה רגיל, כי גבוה ונשגב הוא מכולנו." (הדברים מופיעים ב'בשדה הראי"ה', עמ' 125, כשעיקר המעשה עם הרש"ז זלזניק מופיע גם ב"מלאכים כבני אדם" של שמחה רז אך ללא הדברים הנוספים לגבי מה שחשב כשנפרד מהרב קוק)

סיפר הרב יונה עמנואל זצ"ל: 'לפני כמה שנים סיפר לי מו"ר (הגרש"ז) על הערכתו הגדולה להראי"ה קוק זצ"ל. הוא סיפר שבזמנו קנאי אחד רצה להיכנס לרב קוק ולצעוק עליו, ובחוץ הוא שמע איך הרב קוק לומד עם עצמו פרק בתנ"ך, שמע ונדהם ועזב! הרב קוק למד בהתלהבות גדולה, עד שהקנאי ראה והשתכנע שאין מה להתווכח עם צדיק כזה.' ("המעין", ניסן תשס"ד, עמ' 4)

*כולו קדושה: בהיותו בפולין לרגל נישואיו ביקר מרן הגאון הרצי"ה זצ"ל את הגאון ר' אברהם מרדכי אלתר מגור זצוק"ל שאמר על לרצי"ה על אביו שהוא "כולו מלא קדושה!"  

הגרא"ז בהספדו על הראי"ה התייחס לקדושתו: "...בשנתיים האחרונות הזדמן לנו להיפגש יחד על הכרמל, להתפלל יחד וכו'. במשך שבועות אחדים, היינו בצוותא בחלק גדול מן היום... אז ניתנה לי הזדמנות לראות איך נראה פרצופו של אדם שאין לו רגע בלי קדושה!"

*השכינה שורה עליו: הגאון הרב ישעיה חשין זצ"ל שהיה בהשקפת "העדה החרדית" (תלמידם של הגריצ"מ שפירא זצוק"ל כשלמד אצלו יחד עם הגרי"מ חרל"פ, הגר"ז חרל"פ זצוק"ל שהיה אבי הגרי"מ ומבית דינם של הגרמיי"ל דיסקין זצוק"ל, והגר"י בורנשטיין זצוק"ל), כשראה את הרב קוק אמר: "הרי השכינה שורה עליו"!

*ספרו "ראש מילין" שימש כסגולה לרפואה, הצלחה ושמירה: באו לרב קוק בני משפחתה של אישה שחלתה בנפשה שמתוך שיגעונה היו יוצאת לשדות וצורחת. הרב קוק אמר להניח את ספרו "ראש מילין" על אבן בשדה שאליו היא יוצאת. עשו כדבריו, והאישה נרפאה משיגעונה. כן שימש הספר כסגולה ללידה קלה יותר כשהספר מתחת לכרית של היולדת ('שבחי רא"יה עמ' קמ"ט), כסגולה לצאת זכאי במשפט (הרב שמעון גליצשטיין שהיה מזכיר הרב קוק בהיות רב קהילת "מחזיקת הדת" של חסידי בלז בלונדון בספרו "מזכיר הרב", עמ' י"א), וכסגולה לשמירה: מרן הרצי"ה נתן הספר לתלמידיו שיצאו למקום סכנה או לשליחות מיוחדת לטובת כלל ישראל או המליץ להם לקחת את הספר כסגולה לשמירה. מרן הראי"ה עצמו אמר על ספרו זה שאפילו לשינון הספר בלי להבינו יש בו "סגולה להאיר אור העליון על כל המשננו בטהרת הרעיון." (אגרת תת"צ מ'אגרות הראי"ה')

יראתו ודקדוקו במצוות:

*כיבוד אב ואם: כשאביו היה מגיע לתפילה היה הרב רץ לקראתו כבר כשראהו על סף ביהמ"ד, מקבלו בשמחה גדולה ומלווהו למקומו וכך עשה מדי יום וכל פעם היה נראה כאילו זו פעם ראשונה שאביו מגיע לתפילה (יחיאל אהרן אלייש שהיה מייסד תנועת הנוער "בני עקיבא" ומשמרות "אליצור" ואחראי על הפלוגות הדתיות בהגנה).

במכתב לבנו הרב יחיאל מיכל זצ"ל כותב רי"מ חרל"פ ("מכתבי מרום" בעמ' ע"ט) שאם היה רואה את הרב בשנת אבלותו על אביו ואמו אז היה רואה מה זה "מכבדו במותו" (קידושין ל"א, ע"ב) ולא החסיר יום אחד מלימוד משניות במניין גם לא ביוה"כ, שבת ומוצ"ש ויו"ט ('ליקוטי ראי"ה' א', עמ' 429).

אף כשישבו על יד שולחנו רבנים ונכבדים, כשאביו עבר לפניו מיד עמד מלא קומתו לכבוד אביו עד שאביו ישב או יצא מהבית (יש לציין שאביו נזהר ככל האפשר שלט לעבור לפני בנו כדי שלא להטריחו).

בכל פעם כשהתעכב מלאכול את ארוחתו בשעה הקבועה בגלל שקידתו בלימוד ובכתיבה, נכנסה אליו אימו והרב מיהר לעשות דבריה. פעמים רבות כוס התה או כוס החלב שהביאו לפניו לאחר תפילת שחרית התקררה והיה צריך להחליפה לכוס חמה אחרת וכך כמה פעמים ולא הועילו תחנוני שמשו, ר' מאיר דוד שוטלנד (חסיד קרלין), אז "איים" עליו שמשו ואמר: "אני הולך לקרוא את אימא!" רק אז מיהר הרב לציית ולשתות (רמ"מ פרוש זצ"ל, "בתוך החומות", עמ' 248; רמ"צ נריה זצ"ל, 'ליקוטי ראי"ה' א', עמ' 430)

*מתחזק בלימוד תורה על ערש דווי: בט"ו באב שלפני פטירתו, אף שהיה חולה מאוד, הזכיר את ההלכה המובאת ברמ"א שיש להוסיף בלימוד הלילה מיום זה ואילך, שכן הלילות מתארכים, התחזק במיטתו וביקש להביא לו גמרא כדי להוסיף בלימוד. (הגרש"ז אוירבך שיבח בדבר זה את דקדוקו במצוות של הרב קוק)

*דקדוקו בחשש גזל הפוסל לעדות: בהיותו ביפו בסידור גט בשעות אחר הצהריים המאוחרות בין בני זוג מביאליסטוק, ראה הרב קוק שאחד העדים הוא פקיד בכיר במוסד מסוים שמשתמש למכתבים פרטיים בנייר מכתבים של אותו מוסד, והרי זה גזל שפוסל לעדות. מצד אחד לא רצה הרב בעדות, אך מצד שני לא רצה גם לפגוע בו. לכן לפני מסירת הגט מהבעל לאישה, אמר הרב קוק שמפני שיש מניין יתפללו מנחה, ולאחר התפילה אמר שמפני שכבר לאחר השקיעה, ואם ימסרו עכשיו את הגט שנכתב ביום זה יהיה "גט מוקדם" הפוסל את הגט, צריך לבוא שוב למחרת כדי למסור את הגט. בלילה בא אדם מביאליסטוק, וכשהרב דיבר עימו על הזוג הזה התברר ששם האישה הוא אסתר-רבקה ולא "ריביל", השם שאמרו לו, ואם הגט היה ניתן עם השם "ריביל" הוא היה פסול. לשאלתו ענו בני המשפחה, שהיו עמי ארצות, שחששו ששני שמות פוסלים את הגט! (הרב שמואל ברוך ורנר שהיה ראב"ד תל-אביב)

פעם באו לפני הרב בהיותו רבם של יפו והמושבות, זוג שרצו להתגרש. הרב בתחילה מסר את העניין לטיפול הדיינים האחרים. הדיינים לא מיהרו כיוון שחשבו אולי ניתן לעשות שלום בית, אך כשראו הדיינים שאין תועלת בשהיות החלו לטפל בהכנת הגט. הם נכנסו בעניין הזה אל הרב, אך הוא אמר להם לחכות כמה ימים. לא הבינו הדיינים מדוע להמתין אחרי שהזוג סבל כל כך הרבה. אחרי כמה ימים בא אדם שהתברר שהוא הבעל האמתי, וזה שאמר שרוצה לתת גט אינו הבעל, והעדים שהעידו על כך הם עדי שקר. הכול ראו בכך "מופת". אך הרב שמואל קוק זצ"ל, אחי הרב הסביר זאת בפשטות ואמר שאחד מהעדים היה פקיד, ופקידים לפעמים לוקחים מהמשרד לשימושם הפרטי דברים כמו נייר, כלי כתיבה וכדומה, ולכן חשש הרב לגזל שפוסל לעדות. ורצה הרב לחקור על הפקיד אם אמנם יש לפסול את עדותו, ובין כך בא הבעל האמתי.

בסידור גט אחר ביפו לא באו שני העדים ופקידי בית-דינו הציעו עצמם כעדים, אך הוא סירב באומרו שקורה לפעמים שעובדי ציבור משתמשים לשימוש פרטי בדברים שהם רכוש מקום עבודתם כמו כלי כתיבה, נייר או מהדק, ויש בזה חשש לגזל שפוסל לעדות. (הרב משה מאיר ישר)

בבוקר אחד בא אדם לרב בשאלה הלכתית. הרב ראה שהשעון מראה על שעה עשר בבוקר. הרב שאל אותו במה הוא עוסק, והאדם ענה כי הוא פקיד בעיריית ירושלים. הרב שאל אותו האם האחראים עליו הרשו לא לצאת ממקום עבודתו בשעה זו. האיש הודה שלא והוסיף שכמעט כולם נוהגים כך ומסדרים ענייניהם הפרטיים בשעות העבודה. הרב סירב לענות לו על שאלתו ומר לאותו אדם שכיוון שהוא מקבל כסף גם על זמן זה יש כאן חשש גזל שפוסל לעדות, ו"איך אסייע בידי עוברי עברה?"

בהיותו בירושלים, באחת מתפילות המנחה ("מנחה גדולה" שבשעת הצהריים) האריך הרב קוק בתפילת העמידה ותוך כדי תפילתו, סימן לחזן להתחיל בחזרת הש"ץ (ולא לחכות שיסיים תפילתו). התברר שהרב סיים את תפילתו סמוך לשקיעה והתפלל כ-6 שעות! הרב אריה לוין הסביר שבאותו יום הכריע בית דינו של הרב בעניינו של גט מסובך ועמד לפני סיום התהליך. לפני סיום כתיבת הגט הבחין הרב כי אחד מעדי הגט כתב מכתב פרטי על נייר של בנק "אנגלו-פלשתינה". הרב חשש שהנייר שווה-פרוטה ואז האיש הוא בגזר גזלן/גנב הפסול לעדות. הרב לא רצה להלבין פניו של המיועד להיות עד, הורה להפסיק את הדיון ולהתפלל מנחה, והאריך בתפילתו עד השקיעה, ומפני שלא כותבים גטין בלילה, לא תהיה ברירה אלא לדחות את הדיון הסופי למחר ואז אפשר להביא עדים אחרים. זה מראה גם על הקפדתו שלא לבייש אדם.

*"ביומו תתן שכרו": לפני אחת מתפילות המנחה היה מוטרד ולא יכול היה להתפלל כי לא היה לו כסף לשלם מיד לכורך שהחזיר אז ספר שתוקנה כריכתו. לאחר שחתנו הגאון הרב שלום-נתן רענן זצ"ל נתן לו את הכסף, יכול היה הרב להתחיל בתפילה, שבה שליח הציבור היה גיסו, ר' בנימין. (הרב קלמן אליעזר פרנקל)

*דקדוק בחילול שבת בפרהסיה: בליל שבת גשום בתחילת חורף תרצ"ג באו במרוצה קבוצה מהקנאים לבית הרב קוק ואמרו לו שבית קפה מסוים ברח' המלך ג'ורג' פתוח בשבת. הם זעקו: יבוא איתנו הרב הראשי למחות על חילול שבת, וכדי להרגיזו קראו: ילך! ולאחר מכן חלק קרא: לא ילך כי הוא רבם של הציונים! הרב קוק לא הגיב והרכין ראשו. ולאחר כמה זמן אמר לתלמידו הרב אברהם ביק שנכח בביתו בגלל שהוא גר בשכונה רחוקה מבית הרב וחיכה שהגשם יעצר, שילווה אותו למסעדה. הרהר לעצמו הרב ביק: "מה זה? לכתחילה מאי סבר? קודם לא רצה ללכת ועכשיו נמלך בדעתו?" אך לא שאל את הרב קוק על כך והם יצאו בדרכם למסעדה ומצאו אותה סגורה. בחזרה פגשו את הרב אהרן טייטלבוים, מתומכי הישיבה ואת הרב רענן, שהיה ממונה על בית-האוכל של הישיבה ומנהלה. הרב קוק שאל את הרב ביק אם קבוצת הקנאים היו יותר ממניין, והרב ביק ענה שבוודאי כי הם צבאו על כל המדרגות. אז הרב קוק הגיב באוחזו בידו של ר' אהרן טייטלבוים: "ואיך עלה על דעתם שאתלווה עליהם למחות על חילול שבת? אילו באתי והמסעדה עדיין פתוחה, הרי חובתי הייתה להתרות בבעל המסעדה, ואם לא היה שומע לי, הרי הייתי גורם לחילול שבת בפרהסיה כדין 'בפני עשרה', אבל הוא (הרב ביק) ואני, היינו רק בבחינת עדים." טען הרב ביק: "אבל כעת הם ישובו ויפיצו שמועה שהרב סירב למחות על חילול שבת!" הגיב הרב קוק: "התרגלנו לעשות דברים בצנעא". ("מלאכים כבני אדם", עמ' 268-267; "בשמן רענן" ח"א, עמ' פ"ט-צ'; 'שבחי ראי"ה', עמ' רנ"ח-רנ"ט, ושם כתוב שהרב קוק חשש גם לבייש את בעל המסעדה אם לא ישמע לו).

*כבוד תלמידי חכמים: בביקור אחד של הרב הוטנר אצל הרב קוק חיכה פקיד בריטי בכיר בחוץ כשרב זקן כבד-שמיעה היה בחדר הרב ושאלו כמה שאלות כשכוס החלב שהביאה לו רעייתו נשארה על שולחנו מהבוקר. הרב קוק השיב על שאלותיו, אך הרב הזקן לא שמע היטב את תשובות הרב קוק ושאל שוב. הרב קוק היה צריך לחזור על דבריו לאט-לאט, עד שהרב הזקן שמע את כל תשובות הרב כהלכה. דבר זה גרם לכך שהתאחרה הפגישה עם הפקיד הבריטי שהביע את מורת רוחו. פעמיים ניגש אליו שמשו ולחש לו על כך, ופעמיים השיב הרב קוק: "כבוד התורה! כבוד התורה!" כך סיפר הרב הוטנר, לרבו בישיבת חברון, "הסבא מסלבודקה", ששאלו לאחר שחזר מהביקור איזו הנהגה טוב ראה אצל הרב קוק. בתחילה אמר שלא זוכר, ואז נזף בו "הסבא" ואמר שכשמבקרים אצל אדם גדול צריך לחפש. אז נזכר הרב הוטנר וסיפר לו הדברים לעיל, והשיב רבו: "אם כל זה לא ראית, אז מה נקרא לראות?!"

*דקדוקו בלא לצער אדם: אדם צעיר ידוע חולי היה מגיע פעם בשבוע לרב ומקבל סכום כסף לתמיכה בו ובא כבעל חוב הדורש את כספו המגיע לו. ביום מסוים לא היה לרב או ולבני משפחתו סכום כסף לתת לו, וגם לא לשמשו, הרב אברהם חיים צ'ציק זצ"ל, שבא לבית הרב תוך כדי המקרה. הצעיר המשיך לעמוד בבית הרב ולדרוש את כספו, ולא נענה להפצרות הרב לבוא למחרת או אף כמה שעות מאוחר יותר. לאחר כמה זמן פקעה סבלנותה של משפחת הרב ואיימו עליו שאם לא ילך יפסיקו את הקצבה השבועית שלו. לאחר מכן הצעיר מיהר לצאת. זמן קצר אחר כך הרב יצא בריצה מהבית וירד במהירות את המדרגות. שמשו רץ אחריו לברר במה העניין והרב השיב לו שהוא רוצה לפייס את הצעיר על הצער שנגרם לו. השמש רץ אחרי הצעיר והשיגו, וכשהצעיר חזר לבית הרב פייסו הרב בדברים וכן אמר לו ברכות ובחיבה שיתאזר בסבלנות. בינתיים נפתחה הקופה הציבורית של 'הועד הכללי כנסת ישראל לצדקת רמבעה"ן' (מוסד הגג של כלל מוסדות התורה והחסד בירושלים) והצעיר קיבל את הקצבה השבועית שלו. (הרב אברהם חיים צ'צ'יק)

באמצע קיץ תרצ"א באחד הלילות לאחר שהרב כתב מכתב לקונגרס הציוני השבעה-עשר על חילולי שבת ברבים שנעשו ע"י מוסדות וארגונים שונים, נכנס שוטר  עם אדם מחו"ל לא שפוי כ"כ שהגיע בשעות היום לירושלים כדי לראותה והגיע גם לביה"כ חורבת ר' יהודה החסיד (השם הרשמי היה אז "בית יעקב" ע"ש אבי הברון רוטשילד) וכשראה שהדלת נעולה ניסה לשוברה. הודיעו זאת למשטרה ושוטר הגיע כדי לעוצרו ולהביאו לבית הסוהר. האדם בכה לשוטר שיביאו לרב קוק כי הרב מכירו. הרב קוק לא כעס כלל על השקר, טלפן למי שטלפן ולאחר שדיבר עם מי שדיבר, האדם שוחרר. (המקרה פורסם ב"ההד" והובא במכתב של הגאון הרב דוד טביל מירסקי זצ"ל)

*הימנעות משכר שחיטה מחשש לייקור הבשר הכשר: מרן הרב נמנע מלקבל שכר עבור השחיטה שבפיקוחו מחשש שמא יתייקר משום כך הבשר ויהיה מי שלא יקנה בשר כשר בגלל זה. (הרב ברוך רקובר שכיהן כאב"ד בחיפה וחיבר "ברכת אליהו" על ביאור הגר"א לשו"ע חו"מ; ראש השוחטים של השחיטה שבפיקוחו של הרב קוק היה הרב יוסף בנימין שמעונוביץ זצ"ל שמונה בידי מהרי"ל דיסקין ורב בית המטבחיים היה הגאון הרב אליהו ראם זצ"ל שהיה פוסק מובהק וידוע)

מידותיו וצדיקותו:                                                                   

*היה מעביר על מידותיו לאין שיעור: היו באים לפניו גם קיצוני הקנאים בעבור המלצות לרופאים ואף לנדבות כי מצבם היה בכי רע, והיה כותב להם המלצות נלהבות ביותר כפי שנאתם לו, או נותן להם הכסף שהיה בידו. אף מימן בשלב מסוים את ר' ברל סמניצר, ממשפחת סמניצר הקנאית הקיצונית, שהיה מאלו שביזו ביותר את הרב, וראה בו תלמיד חכם במצוקה קשה שחובה לעזור לו.

במקרים שונים היה הגאון הרב אריה לוין זצ"ל, שליח הרב להמלצות כאלו. במקרה מסוים שבו בתו של אחד הקנאים הגדולים שביזו את הרב הייתה זקוקה בדחיפות לטיפול רפואי, ויעצו לו לפנות אל רופא פרופסור מסוים בחו"ל שהוא אחד המומחים הגדולים בבעיה הרפואית הזו. אך רבים הפונים לרופא הדגול הזה והתשלום גבוה. נודע לאב שהפרופסור הוא ממעריצי הרב קוק ואם יקבל המלצה מהרב יקדים הטיפול וייתן הנחה בתשלום. האב הקנאי לא העז לבוא אל הרב וביקש מהרב אריה לוין להיות לו למליץ יושר לפני הרב, והצדיק הירושלמי נענה בנפש חפצה. הרב קוק הזדרז לכתוב מיד מכתב המלצה נלהב שבו מפליג בשבחו של האב. ר' אריה כבר החל ללכת עם ההמלצה, ואז שמע את הרב קוק קורא לו לחזור. הרב קוק אמר לו: 'ראה מה עושה נגיעה! הלוא הנסיעה לחו"ל עולה כסף רב, ונזכרתי בחברת ספנות שמתחשבת בהמלצותיי, ומעניקה הנחה גדולה לנזקקים. הא לך אפוא מכתב נוסף עבור אותה חברה'. (את המעשה סיפר לרב נריה הגרח"י לוין זצ"ל, בכורו של ר' אריה)

מישראל! (ברוך דובדבני)               

קנאי קיצוני שפך מי שופכין על הרב באמצע דרשה, אך כשהיה חייב לבקש טובה מהרב קוק, הרב הטיב לו ללא חשבונות וללא טינה. (מרן הגאון "הבית ישראל מגור שהיה האדמו"ר לאחר אביו ה"אמרי אמת")

רב אחד היה מעריץ של הרב קוק ואחד משכניו היה מהקנאים שהיה מדבר בגנותו של הרב קוק ופרסם כתב פלסתר נגדו והיה מציק מאוד לכל מי שהיה מהתומכים ברב קוק. הרב ביקר בארץ ובא לפני הרב קוק ודרש מהרב קוק לקללו. הרב סירב בתקיפות ואמר: "חס ושלום! שיאריך ימים! אסור לקלל שום יהודי!" הרב האורח ניסה לשכנעו כי אותו אדם ראוי שלא יוציא את שנתו וכך דינו של מבזה תלמידי חכמים. הרב קם מכסאו והגיב שוב: "חס ושלום! שיאריך ימים!" וכפי שמספר אותו רב, הקנאי הזה האריך ימים וחי מעל 90 שנים. (הרב שבתאי שמואלי, מתלמידי הרב קוק ב"מרכז הרב" ששימש כמזכיר הישיבה)

כשסיפרו לו בהזדמנות מסוימת שהקנאים תלו בחוצות העיר מודעות בגנותו, השיב: "פרנסתם של בעלי הדפוס בירושלים אינה מצויה, ואם מתפרנסים בגיני, שוב איני מקפיד!"

הרב זושא ברנדוויין זצ"ל היה אחיו של הרבי מסטרטין בירושלים, ר' שמואל יוסף ברנדוויין מוריה זצ"ל. צדיק ואוהב ישראל גדול. לידתו הייתה במירון, ליד ציונו הקדוש של הרשב"י, וכל חייו היה קשור מאוד למקום זה. ר' זושא היה תלמיד חכם ובקי במיוחד בשו"ע חושן משפט. בצעירותו למד בישיבת חיי עולם בירושלים. קשרים טובים היו לו עם האדמורי"ם מרוז'ין, הוסיאטין וסדיגורה. אצל האדמו"ר הרה"ק ר' אהרן מבעלז זי"ע היה ר' זושא בן בית. בנוסף לכך, במשך כל השנים, ובפרט לעת זקנה, היה קשור בלב ונפש לאדמו"ר מלעלוב זי"ע, ובשנותיו האחרונות לא חיסר שבת אחת שלא עשה אצלו בבני ברק, ואף האדמו"ר חיבבו ביותר והשיב לו אהבה על אהבתו. כאחיו היה מעריץ גדול של הרב קוק. סיפר הסופר ש"י עגנון ז"ל: "הרב זושא ברנדוויין בעל בית דפוס היה בירושלים. אירע שכמה ימים לא בא לבית הדפוס. כשבא ראה ערימה של מודעות שיצאו מבית דפוסו. נטל אחת מהן וראה שכולה חירופים וגידופים על קדוש ד' מכובד מורנו הגאון ר' אברהם יצחק קוק זצ"ל. אחזה אותו חלחלה וצעק בחמתו, מי עשה את הנבלה הזאת להדפיס כתב פלסתר שכזה. מהרו והוציאו את כל הטפסים לשריפה ואל תשאירו מהם אות. אמר לו זקן המסדרים, אל נא באפך רב זושא. איש פלוני ידידך בא לכאן ונתן לנו להדפיס מודעה זו ונתן את שכרה משלם על מנת שנדפיס אותה עוד היום, ואנחנו קיבלנו עלינו בתקיעת כף להדפיס היום, ואין אנו יכולים לחזור בנו ואף לא נחזור בנו. עמד ר' זושא בצער גדול ולא ידע מה יעשה. איש פלוני ידידו מנוער היה, ופועלי הדפוס שותפים היו לריווח ולהפסד, ומורנו הרב קוק מכובד היה עליו מכל אדם. וכאן בית דפוסו מוציא עליו כתב פלסתר שכזה. נתיישב בדעתו והלך לשאול עצה ממנו. בא וסיפר לרבנו כל הדבר. אמר לו רבינו: הן בית דפוסך לא יחיד הוא בירושלים, ואם אתה מבער את כתבי הפלסתר ימצא לו כותביהם בית דפוס אחר להדפיסם, נמצאת אתה מפסיד והם נדפסים. בכך חזור לבית הדפוס ותן לו לבעל כתבי הפלסתר את כתבי הפלסתר המודפסים, והטוב בעיניו יעשה, וד' הטוב יכפר. הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו שרואה שממרים עמו ויושב ושותק."

אחד ממפיצי כתבי הפלסתר נגדו בא אליו לבקש תרומה ל"הכנסת כלה", הרב קוק הוציא מיד ממגירתו שתי לירות ארצישראליות ונתן לו. מקורביו טענו נגדו שהוא לא צריך כל כך למחול על כבודו וזה ביזוי כבוד התורה והתנהגותו תגרום לאותו אחד להמשיך להפיץ כתבי פלסתר נגדו. ענה הרב קוק להם שגם לשמש המלקה ביום הכיפורים משלמים שכר, לכן גם אותו אחד ראוי לתשלום. הרב יהושע קניאל, תלמידו עוד מיפו ולימים רבה הראשי האשכנזי של חיפה, שאל אותו ביחידות: "לאלה דחית בקש, בבדיחה, אך לי מה אתה אומר? הלא ישנם מאמרי חז"ל שאומרים שמנהיג בישראל לא צריך ולא יכול לוותר על כבודו." הרב קוק הזכיר בתשובתו לרב קניאל את דברי הרמב"ם בהלכות דעות שאומר ששנאה שבלב חמורה משנאה גלויה. לאחר מכן הסביר שכדי להתרחק מכל טינה שבלב על כל יהודי שהוא, הוא מקרב, כדי שליבו יהיה טהור ביחס לכל יהודי שהוא ולא יהיה חשש "שנאת חינם", הוא מקרה אנשים כאלו עוד יותר וכשהם באים לבקש ממנו עזרה, אינו רוצה לעכבם במשהו, שלא תיכנס בלבו מחשבה של שנאה לאח. והוסיף שלא יצטער אם לא שנא את מי שצריך לשנוא, אך יצטער אם לא אהב את מי שצריך לאהוב.

במקרה אחר כתב הרב המלצה נלהבת לקנאי קיצוני שפגע באופן חמור בכבודו, שהתרגשה עליו צרה גדולה ורק המלצת הרב יכולה הייתה לעזור. הקנאי הזה התבייש לבוא ביום והגיע לרב קוק בלילה. אך כמה תלמידים מתמידים ראו אותו וידעו במי המדובר וכשהבינו שהרב קוק נתן לו המלצה התרגזו ואמרו את הדבר למשפחת הרב. רעייתו הרבנית טענה שהוא לא צריך לזלזל כ"כ בכבודו ואביו אוסיף אף שאין הוא רשאי למחול על כבודו עד כדי כך, ויש גבול לדבר זה. הרב השיב בנחת: "כיוון שישנם שמאשימים אותי שאני עושה מעשים מסוימים משום כבודי, ואיני חס, חס ושלום, על כבוד שמים, לכן אני מצווה שכבוד עצמי לא יהיה חשוב בעיני כלל וכלל". ואמר מרן הגאון ה"פחד יצחק" זצ"ל שנכח במקום: "הרבה יראת שמים נוספה לי כששמעתי תשובה זו מפי הרב!"

באחת הפעמים כשחזר מברית מילה בעיר העתיקה בלוויית עשרות מאוהביו, קנאים קיצוניים שפכו עליו מי שופכין. כשחזר לביתו אמר שלמרות מה שעשו לו הוא אוהבם והוא בוער מאהבה לכל אחד (ברוך דובדבני).

בביקורו של האדמו"ר הגאון ר' חיים אלעזר שפירא ממונקץ', שהיה מתנגד חריף ביותר גם לאישיותו של הרב ובא בטענות קשות לרבי מגור על השבחים האישיים לרב קוק במכתבו הידוע מהאונייה, רצה הרב קוק לקבל פניו, אך מקורביו ותלמידיו התנגדו בתוקף והוא נכנע, והוסכם שהגרי"מ חרל"פ זצ"ל יקבל את פניו. אך לפני כן הרב כינס את מקורביו ותלמידיו והפליג בשבחו של הרבי ממונקץ'.

האדמו"ר ר' יוחנן טברסקי מטולנה זצ"ל שעלה לארץ לאחר בר המצווה ואחרי כמה שנים ירד לקנדה ולאחר שנים חזר לישראל, סיפר שבנעוריו כשהתגורר בארץ, זכה להכיר מקרוב את הרב קוק, וזכה להכיר את כל אדירי התורה של ירושלים, אבל אצל הרב קוק הוא ראה מעלת מעביר על מידותיו יותר מכולם. ואמר שראה במו עיניו כמה פעמים כיצד ביזו באופן מחפיר ביותר את הרב קוק, אך לא נראה בפניו כל שינוי ולא הייתה לו כל שנאה או אף טינה. והוסיף הרבי מטולנה שהמקובלים אומרים שכל התיקונים שאפשר להשיג בתעניות וסיגופים לא מגיעים לפעם אחת שבה אדם מעביר על מידותיו, והשבירה שבה אדם שובר עצמו ומעביר על מידותיו היא כפרה ותיקון יותר מהכול.

*מסירות נפשו בעבור בני עמו: לפי החוק בבריטניה העוסקים במלאכות דתיות פטורים משירות בצבא אם הייתה בידם תעודה המעידה על משרתם חתומה על ידי רב נודע. ובהיותו רב קהילת "מחזיקי הדת" (או "עדת היראים") בלונדון בזמן מלחמת העולם הראשונה נתן תעודות כאלו בלי בדיקות וחקירות, אף שהעונש על מתן תעודות לאנשים שלא ראויים לכך יכול היה להיות מוות. הרב נתפס על כך ומשטרת לונדון זימנה אותו לחקירה. מפקד משטרת לונדון הציג בפני הרב את אחד מהתעודות שנתן, והרב אישר שהוא חתום על התעודה. המפקד אמר לו שהרב מעיד בתעודה על האיש הזה שהוא "איש דתי מצוין", אך במעקב אחריו במשך תשעה חודשים התברר שלא הלך לבית הכנסת אף בשבת. השיב הרב שהעניק את התעודה על סמך תעודת רב שהעניק לאותו אדם הרב ורנר זצ"ל שאפשר לסמוך עליו, וגבאי בית כנסת בצפון לונדון העידו שהאיש נתקבל לרב בית הכנסת, ולכן התעודה שנתן הייתה לפי החוק. מפקד המשטרה הביט על הרב ואמר למזכירו ושמשו, הרב שמעון גליצנשטיין זצ"ל: "אמור לו שהאשמה המורה נגדו הוכחה במאת האחוזים! נתברר שהשתדל באמצעים פיקטיביים לשחרר צעירים מחובת הצבא. דין עברה חמורה כזו בבית דין צבאי הוא עונש מוות. אמנם הוכרה לי תמימותו של הרב והנני משחררו הפעם". לאחר שחזרו לביתו של הרב קוק, אמר שמשו שאחרי אזהרה רשמית חמורה זו נחוץ להפסיק כל פעולה בשטח זה. הרב הגיב שדווקא עכשיו כשברורה סכנת הנפשות הממשית העומדת בפני הנשלחים לחזית, ואילו לגביו כמשתדל מליץ הסכנה פחותה יותר, ומה עוד שתעודותיו הם לפי החוק ואינו פיקטיביות, אינו יכול לפטור את עצמו מהצלת נפש מישראל מסכנת מיתה ממשית, אף אם מעמיד עצמו בפני ספק סכנה. (הרב שמעון גליצנשטיין, מזכיר הרב בהיות רב קהילת "מחזיקי הדת" בלונדון)

החביא בביתו משפחה יהודית מאפגניסטן שיכולה הייתה לקבל רק אשרת תייר לשישה חודשים. לאחר ששת החודשים הם הועלו לאוטובוס בחזרה לבגדד משם באו במסעם מאפגניסטן, ואז הגיחו אנשי הגנה עם משקאות חריפים ודברי מתיקה כדי "לחגוג" את ה"פרידה" מה"תיירים", ולאחר שהשקו בויסקי את השומרים הבריטיים, מיהרו להוציא את המשפחה מהדלת האחורית והביאו אותם לבית הרב קוק. לאחר שהשוטרים התפכחו והבינו את התרמית, הם חיפשום בכל רחבי ירושלים, ולא העלו בדעתם כי הם מוסתרים בבית הרב קוק הסמוך לתחנת האוטובוס שהייתה ברחוב הרב קוק של ימינו ואז חלק מרחוב יפו, ואף אחד מהמשטרה הבריטית לא חשב לחפש בבית הרב קוק שהיה נערץ על כלל היישוב היהודי ואף הבריטים חלקו לו כבוד רב. באחד הלילות הגיעו אנשי ההגנה והעבירו את המשפחה לפתח-תקווה שבה הקימו את ביתם. מעשה זה היה יכול לסכן את מעמדו של הרב קוק בקרב הבריטים (סיפר בן-ציון יהושע, בנו של מולא רפאל-יהושע רז שנולד יתום מאביו שהוא נקרא על שמו שהיה רוכל נודד ונשדד ונכפת ערום לעץ ביום חורפי בדרכו לכפרים וקפא למוות תחת שלג כבד והותיר אישה בהריון. עלה מאפגניסטן בתרנ"ח בגיל 13 במסע שיירת גמלים שכלל הליכה רגלית של מאות ק"מ. התיישב בירושלים והיה ממורי הדרך הראשונים שהובילו שיירות סוסים ופרידות למירון וערי קודש וכן היה מספר הסיפורים של שכונת הבוכרים. עיקר פרנסתו היה מחנות בשכונה. נשא את בכורה-יוכבד, בתם של מולא מתתיהו חנוכה, יליד טורקמניה, ושל בת למשפחת אלקלעי. רק לאחר תר"ץ נוצר קשר בינו לבני משפחתו שחשבו שנהרג. בגלל מגבלות העלייה אמו חנה, שפרנסה את ילדיה בכיבוס בגדי עשירים, ואחאיו יוכבד, רחל ונוריאל, ובני ביתם, לא יכולים היו לקבל אשרת עלייה. לכן סידר להם אשרת תייר, שאפשרה להם לשהות בארץ חצי שנה תמורת פיקדון והתחייבות שבתום שישה חודשים יחזרו ה"תיירים" לארץ המוצא. עלו לארץ דרך איראן ועיראק כשמבגדד נסעו באוטובוס לירושלים עד לתחנת האוטובוס. מלכתחילה לא התכוון להפקיד את משפחתו בידי הבריטים, והוא בא בדברים עם אנשי ההגנה, שאמרו לו חד וחלק כי עליו להביא את המשפחה ביום המיועד ולהפקידם בידי הבריטים, ולא לשכוח לקבל שובר אישור שהמשפחה בשלמותה עלתה על האוטובוס וההמשך מובא לעיל...).

בשבועות האחרונים לחייו באה לפניו אישה שביתה השתגעה והייתה צריכה להגיע בדחיפות לווינה, ואף שהיה לה דרכון, הקונסול האיטלקי לא נתן לה אישור נסיעה כיוון שסידורי הנסיעה נמשכים כרגיל כמה ימים. הרב קוק למרות ייסורי מחלתו הקשה קם ממיטתו והלך איתה לקונסול שנדהם לראות את הרב מגיע אליו במצב זה ומיד נתן לאישה אישור נסיעה! (ברוך דובדבני)

*התנגד לשעות קבלה: בזמן הראשון לעליית הרב ירושלימה, נוכחו קרובים וידידים כי מרבים העם לבוא ולהטרידו בבקשות שונות, הואיל ונתגלה לרבים כי ידו פשוטה לעזור לכל אחד, והדבר נמשך בכל שעות היום. הגיעו לכלל מסקנה שראוי לקבוע בדלת הכניסה פירוט שעות קבלה, ומיד עמדו ותלו הודעה כתובה והדביקוה על הדלת. אולם כעבור יום נעלמה ההודעה. חזרו ותלוהו בשנית ושוב נעלמה. התחילו לחקור בדבר, יד מי היא עושה זאת, והנה נתגלה שהרב עצמו הוא שסילק את ההודעה. כששאלוהו מדוע הוא מתנגד לסדר שעשוי לעזור לו ולהקל עליו, השיב הרב ואמר: "רב, איננו אדון לעצמו, רב הוא עבד לרבים ועבד חייב לעמוד לרשות בעליו בכל עת שהוא זקוק לו ובכל שעה שהוא נחוץ לו". (הגאון הרב משה לייב שחור זצ"ל, מגדולי התורה בירושלים שהיה ממקורבי הרב קוק וגם מבאי ביתו של הגרי"ז מבריסק, שחיבר ספרים שפרסמו את גדולתו התורנית - "אבני שהם" על התורה, "בגדי כהונה", "כח התשובה" על הלכות תשובה לרמב"ם)  

*צערו על פטירת יהודים שלא הכיר: כשמע הרב קוק בי"ט מנחם אב תרפ"ט על רציחתם של יהודי חברון, התעלף לאחור. לאחר ששבה רוחו אליו קרע בגדיו ואמר: "ברוך דיין האמת!" ובמשך כמה זמן היה בצער רב ובבכי ולא שם כר לראשו. ואמר ר' אריה לוין שמאז קפצה עליו הזקנה וזה היה הגורם למחלתו האנושה שלא קם ממנה. ועל כך אמר הגאון הרב יחזקאל סרנא זצ"ל שהיה גם הוא ממעריצי הרב קוק: "בוא וראה עד היכן הגיעה מידת אהבת ישראל אצל הרב. הלא כשקרה האסון הגדול של רציחת תלמידי הישיבה בפרעות הדמים בחברון, הייתי כבר אחד מראשי הישיבה ואף הכרתי יפה את הבחורים. והנה כשהגיעה אלי הידיעה המרה, הייתי ממש המום. הלב התכווץ מצער והכאב היה גדול מנשוא, אולם אם כל זאת לא התעלפתי. ואילו הרב כששמע על מה שקרה בחברון, התעלף ונפל על הארץ... הכאב שלו היה יותר עמוק והזעזוע שלו היה יותר גדול..."

*פזרנותו לצדקה: קרה לא פעם שבני משפחתו היה צריכים ללוות מאחרים כדי שיהיה להם מה לאכול, כי הרב קוק נתן את כל משכורתו לעניים, עד שהוחלט לתת את הכסף ישר לרבנית. לפעמים נתן לעני רעב את האוכל שהכינה הרבנית לשבת.

ביפו קרה פעם אחת שהרב קוק חזר ממקום מסוים לביתו ברגל במקום בעגלה. אחד ממכריו ראהו מהלך בחולות יפו, ושאלו מדוע הוא הולך ברגל. הרב קוק ענה שהוא פגש עני רעב ונתן לו את הכסף כי אולי מדובר בפיקוח נפש ומוטב שילך ברגל וישביע עני רעב. (הרב אברהם הומינר שכיהן בזמנו כראש המנקרים ביפו)

פעם אחת לפני פסח הגאון מטפליק בא לרב קוק לשאול שאלות בהלכה, והרב קוק רצה לדעת את דעת הרב מטפליק לגבי כלים שנתחדשו באותו הזמן. הגרש"א פולונסקי השיב: "מדברים על כלים חדשים. למי יש כלים חדשים?" הם המשיכו לדבר בדברי תורה ואחרי מספר דקות, הרב קוק אמר שהוא צריך להיכנס לאחד החדרים, ולאחר שחזר הם המשיכו זמן מה לדבר בדברי תורה ונפרדו לשלום. כשהגיע הרב פולונסקי לביתו מצא בכיס בגדו די כסף לכל צרכי הפסח, כולל לכלים חדשים...

גמילות חסד שראשיתו במחאה על ביזוי כבוד התורה: סיפר ר' אביגדור ריבלין ז"ל: 'בקיץ מסוים, היה בין הבאים לדובלין (עיירת נופש על חוף הים הבלטי בחבל קורלאנד בלטביה לא רחוק מריגה) שהיו באים אליה מגדולי התורה באירופה, ר' זליג ראובן בנגיס, שבאותם הימים נהג אבלות והקפיד לעבור לפני התיבה יום יום. והנה הגיע גם בעל בית נכבד מעשירי העיר ליבוי, שגם הוא היה אבל, וגם הוא דאג למניין קבוע לעבור בו לפני התיבה יום יום. כל עוד שנמשך עיצומו של הנופש, כשהמקום היה מלא אורחים, היו שם בביהכנ"ס כמה וכמה מניינים, ולא היה צר המקום לשני האבלים, אבל הגיעו ימי סיום עונת הקיט, והאורחים התמעטו, ואז היו כבר קשיים בריכוז ה'מניין' לתפילה. וכל אחד דאג מבעוד ערב לזמן נופשים שלא יחסרו בתפילת שחרית למניינו. והנה ביום אחד, לאחר שר' זליג ראובן ארגן את מניינו, הגיע אותו בעל בית מליבוי והתחיל טורח באיסוף המניין שלו, והיה נדמה לו שכאילו ר' זליג ראובן לקח מישהו מאנשיו, ועתה נאלץ להתרוצץ ולחפש מי שישלים לו את המנין. ומתוך שנהג כבוד בעצמו, התפרץ בצעקות כלפי ר' זליג ראובן, ואף הפליט מילת גנאי חמורה נגדו. הראי"ה, ששהה באותו זמן בביהכנ"ס, משקלטו אוזניו את הדבר נזדעזע ונחרד כולו: על דבר כזה אסור לעבור בשתיקה! ביזוי חמור כזה של תלמיד חכם - מחייב תגובה נמרצת. וכשהוא עטוף טלית ותפילין, ניגש מיד אל אותו בעל בית זועם וסטר על לחיו. התדהמה הייתה כללית: הרב מבויסק (מרן הראי"ה) נתן סטירת לחי ל...! פרסומו הגדול של הרב מבויסק כגאון וצדיק, הגדיל בהרבה את חומר הסטירה, והעובדה שהרב הוא גם מופלא בעדינות מידותיו, והיה ידוע בזהירותו המופלגת בכבוד הבריות, הוסיפה משקל כפול ומכופל למעשה. היו כאלה שסברו שאותו עשיר, שהיה ידוע כאדם תקיף, ודאי יגיב בחומרה על המעשה ואולי אף יגיש תביעה משפטית נגדו בערכאות השלטון, אולם לא כך התפתחו הדברים. ההוא ארז מיד את חפציו וחזר לעירו. אולם מעשה סטירת הלחי עשה לו כנפיים והגיע גם לליבוי, ורבה הייתה הבושה בפני קרובים ורחוקים. צל המעשה התחיל רודף אחרי האיש בשכבו ובקומו ובייחוד בלכתו בדרך, בבואו בין אנשים. הוא הגיע למצב נפשי קשה, להרגשה שאינו מוצא לו מקום, והוא החליט שעלי לעקור מעירו וללכת למקום שאין מכירים אותו, ושם יוכל להמשיך בחייו ללא אות הקלון על פניו. בה בשעה גם העמיקה נקיפת הלב על מעשהו הוא, על בזיון תלמיד חכם מובהק (שרק אחר כך נודע לו עד כמה גדול אותו אברך בתורה), אף גם על שגרם להרב מבויסק, שהיה נערץ גם עליו, שיזקק לעשות מעשה שהוא כל כך מנוגד לאופיו, לאצילותו ולדרכו בקודש. הוא ראה בהחלטה לעקור ממקומו, לא רק בריחה מהבושה והחרפה, אלא גם 'גלות מכפרת', וקבלת הדין על מעשה שהוא מתחרט עליו חרטה גמורה, וגלותו היא תשובה על חטא שחטא. ואז חיסל האיש את עסקיו בעירו ליבוי, והיגר לארצות הברית. שם הוא עלה והצליח במסחרו, וזכה לעושר רב.

כשביקר הראי"ה בארצות הברית, בשנת תרפ"ד, כשכבר כיהן כרבה של ירושלים ורבה הראשי של ארץ ישראל, רבו שוחרי פניו רבנים ואנשי ציבור, והופקד אז משמר כבוד על חדרו במלון, שלא כל הבא - גם אם איש נכבד הוא - יכנס בקלות ויגזול את זמנו היקר. והנה הגיע איש עסקים והפציר מאוד להרשות לו לראות פני הראי"ה, כי יש לו אליו ענין אישי דחוף, וכיון שהאיש עשה רושם טוב, נתנו לו להיכנס. "הרב ודאי אינו מכיר אותי" - פתח האורח את דברו - "ויותר נכון אינו זוכר אותי, כי עברו בינתיים כעשרים וחמש שנה, אבל אני הנני פלוני מהעיר ליבוי, שקיבל סטירת לחי מהרב בעיירה דובעלין, על ביזוי תלמיד חכם. כתוצאה ממעשה זה, שנתפרסם בכל קורלאנד, חיסלתי את עסקי והגרתי לאמריקה. כאן התחלתי בעסק של מכירת שעונים, וד' הצליח דרכי, העסק התפתח יפה והיום הנני בעל בית חרושת גדול לתעשיית שעונים והגעתי למעמד של עושר ממש. ברור לי שההצלחה באה לי, מפני שקיבלתי עלי את הדין, על שפגעתי בכבודו של תלמיד חכם ועל שגרמתי צער לכבוד הרב, שנאלץ לעשות את המעשה אשר עשה לי. ומחשבות תשובה אלו והעקירה ממקומי, הם הם אשר ודאי הביאו ברכה במעשה ידי. ועתה הנה הבאתי לכבוד הרב, שעון זהב מתוצרת בית החרושת שלי, ואם כי ידוע לי כי הרב אינו מקבל מתנות, אולם מתנה זו מיוחדת היא, כולה שלו היא עוד לפני שהייתה שלי, בזכותו זכיתי אני בה, ואני מבקש מאוד שלא ישיב פני ריקם, כי בזה אדע כי קיבל פיוס על הצער שגרמתי לו, וכי נמחה ונסלח עווני, ושבה נפשי למנוחתה". האורח סיים את דבריו בהתרגשות רבה. מרן הראי"ה, שכבר בתחילת דבריו של האורח, זכר יפה את המקרה הלא נעים שקרה לפני שנים בדובלין, נוכח לדעת כי הפעם הוא חייב לצאת מגדרו, ואין לו ברירה אלא לקבל את המתנה. אם יסרב - יגרום הדבר צער רב ליהודי הזה, שוב יפתח הפצע שכבר נגלד, שהנה הרב מבויסק שהוא עתה הרב הראשי לא"י, טרם סלח לו את חטאתו וטרם מחל לו על צערו. קבלת המתנה היא אפוא חסד גדול שהרב יכול לגמול עם הנותן אותה. הרב נעתר וקיבל את השעון. ואף מצא לנחוץ להוסיף דברי עידוד לאורח: נאמר בפרקי אבות על בעלי דין "וכשנפטרים ממך יהיו כזכאים, כשקבלו עליהם את הדין" (פ"א, מ"ח). הרי לנו שקבלת הדין הופכת את החייב לזכאי, ואין ספק שצדק כבודו שקבלת הדין היא שגרמה לו ברכה והצלחה. אלא - הוסיף הראי"ה - הואיל והחטא היה בשעתו ביזוי תלמיד חכם, ראוי לשוב בתשובת המשקל ולהרבות בכבודם של תלמידי חכמים ובכבודה של תורה, וככל שהקב"ה מברך אותו יותר בעסקיו, ישתדל להיות מתמכין דאורייתא, ויתמוך במוסדות התורה ביד נדיבה יותר ובמידה גדושה יותר. למשמע דבריו המעודדים של הראי"ה, אורו פני האורח, והוא קם ויצא מתוך הבטחה כי אכן כן יעשה, ודברי הרב קודש הם לו.

באחת משנות תרפ"ז-תרפ"ט, הגיעה אישה ענייה למשרד גמילות החסד 'שערי חסד' בעיר העתיקה בירושלים, ובקשה לאשר לה הלוואה בתשלומים. כששאלוה - כמקובל - מי הם הערבים שלה, ענתה שערבים אין לה, אבל יש לה משכון בעל ערך, והוציאה מארנקה שעון זהב נאה והניחה על השולחן. כשלקח מנהל הגמ"ח - ר' נפתלי פורוש ז"ל - את השעון בידו, הבחין מיד שזה שעון לא רגיל, וכשהוסיף להסתכל בו נתברר לו שהשעון הזה - זהב טהור הוא, מלאכת מחשבת משוכללת ביותר, שכמותו טרם נראה בארץ. למראה בגדי העוני של האישה נתעורר אצלו חשד, שמשהו כאן לא כשורה, והוא הרשה לעצמו לשאול את האישה, איך הגיע אליה שעון כזה. האישה ניסתה להתחמק מתשובה, אולם ר' נפתלי לא הרפה, עד שנאלצה לגלות את האמת: "הייתי אצל הרב קוק, סיפרתי לו על מצבי הקשה ובקשתי ממנו עזרה, ואז אמר לי הרב כי היה רוצה לעזור לי בכל יכולתו, אולם לצערו אין לו בשעה זו שום כסף, אבל הוא מוכן לתת לי את שעון הזהב שלו, בכדי לתת אותו כערבון באחד מהגמחי"ם". "האם הרב קוק מכיר אותך?" - שסע ר' נפתלי את ספור האישה. "לא", השיבה האישה, והמשיכה לספר: "היססתי בדעתי אולם הרב קם והלך והביא את השעון הזה ומסר אותו לי. ובלית ברירה במצבי המר הסכמתי ולקחתי את השעון". ר' נפתלי נרעש מסיפורה של האישה, עד היכן נדיבות לבו של הראי"ה מגעת, והוא אמר לאישה: "אנחנו כבר נמצא דרך לאשר לך את הגמ"ח, אבל את השעון חייבים להחזיר מיד לרב". והוא שלח שליח מיוחד, ובידו החזיר את שעון הזהב למרן הראי"ה.' (ראו 'טל הראי"ה', עמ' קנ"ד-קנ"ח)

*הקפדתו לא להחמיר על חשבון אחרים: הגאון הרב משה לייב שחור זצ"ל, ממקורביו של הרב קוק, ראה שהנגר מסדר מחדש את הקנים כהלכה בביקור בבית הרב בין יום כיפורים לסוכות (בסוכה שבבית המדרש של הרב היה סכך קבוע כל השנה) ואילו את מוטות העץ שקני הסכך נשענים עליהם ("לאטעס") אינו מסדר. הרב שחור אמר זאת לרב והוסיף שהרי הב"ח (בטור או"ח, סימן תרכ"ב) מחמיר בזה כשיטת השר מקוצי. ענה הרב: 'חומרת הב"ח לא נעלמה ממני, אולם תקרת הסוכה גבוהה ביותר (חלק מתקרת בית המדרש) וכל אימת שהנגר עולה למעלה לבי מפרפר, לבי חרד, שלא תקרה תקלה ח"ו, ורק כשאני רואה אותו יורד בשלום, נרגע אני, ולהחמיר על חשבונו של הנגר איני רשאי'. הרב חזר על כל דברי הב"ח בעל פה וסיים: 'הואיל ונפסקה הלכה כדעת בעל העיטור "דכיון שהסיר הרעפים, העצים הנשארים אין עליהם דין סכך פסול", וכביאור של המרדכי בשם הר"י "דכיון שעושה מעשה בנסרים חשוב כאילו עשה מעשה גם בלאטיס" (עיינו או"ח סימן תרכ"ו, סעיף ג' ובמג"א ס"ק ו'), הרי במקום שיש חשש פגיעה בגופו של אדם מישראל, אין מקום לחומרות'.

*שמחתו עם העניים בחתונת בתו: באמצע חתונת בתו בתיה מרים עם הגאון הרב שלום נתן רענן-קוק (הוא הוסיף לשם משפחתו את שם משפחתו של הרב), מבחירי תלמידי ישיבת "מרכז הרב" ושימש מאוחר יותר כמנהלה עוד בחיי הרב קוק, נעלם הרב לשעה קלה. התברר שהרב הלך לבית התבשיל של הרב שלמה יוסף אליאך שנערכה שם סעודה לעניים על חשבון הרב שבא לשמוח עימם בשמחתו ורקד עם אחד מהם שניגן בכינור (סיפר הגאון הרב רפאל הכהן קוק זצ"ל שכיהן כרבה הראשי האשכנזי של טבריה והיה בן הגאון הרב דב הכהן קוק זצ"ל, אחיו של הרב קוק, שהיה רבה הראשי הראשון של עפולה וראש "מכון הארי פישל לדרישת התלמוד"; אליאך היה שד"ר שארגן תמיכה של יהודי ארה"ב ביישוב הישן וכן סייע ליהודים להתחמק משירות בצבא הטורקי במלחמת העולם הראשונה ובעקבות כך נאסר ונכלא בכלא עכו שממנו הצליח לברוח וקנה את דרכונו של ערבי שפגש והיה שמו אליג'ה [=אליהו] והיה כתוב באותיות לטיניות Eliageh ושינה כך את שם משפחתו מגלוברמן לאליאך).

ענוותו:

*כששב הרב קוק בשנת תרפ"ה מנסיעתו לאמריקה בראש המשלחת לטובת מוסדות התורה בארץ ובחו"ל, רצו העדה בירושלים להקים לו שער כבוד ברחוב הראשי המוביל לבית הרב. מושל המחוז ימ"ש, הידוע ביחסו הרע ליהודים, שמתחילה נתן בפיו את רישיונו להקמת השער, עמד כעבור שעה וביטל את הרישיון מטעמים של הפרעת התחבורה ודרש להעמידו בסמטה הצרה שלפני בית הרב. וכשלא נשמע הקהל לדרישתו, פקד השוטרים להרוס את השער שכבר הוקם. בבהלה נאלץ הקהל להעמיד את השער בסמטה הצרה. כשהגיע אח"כ תורו של המושל לביקורו אצל הרב קוק התחיל להתנצל על מעשהו זה, באומרו שלא מלבו עשה הדבר כי אם לרגלי התערבותו של ראש העירייה, שחשש בהקמת השער להפרעות בתחבורה, וכו'. הרב קוק קיבל את הדברים בשוויון נפש ואמר לו: "התלמוד מלמדנו שיש שני מיני ייסורים: ייסורים של עוון, וייסורים של אהבה. בהיותי באמריקה למדתי לדעת מין שלישי של ייסורים: ייסורים של כבוד. חלקו לי באמריקה כבוד במידה כל כך גדושה: מהוטל "אסטור" ועד החוף, מרחק שתי שעות, הפנו וכוונו את כל התחבורה כדי לתת מעבר חופשי לאוטומובילים שלנו, עד שהרגשתי בכבוד זה ייסורים ממש. מה לכבודך אפוא כי תתנצל לפני? אם אחד בא ומקל עלי את הייסורין של כבוד, אדרבה, אני מחזיק לו טובה על זה". "אבל, הוד קדושתך", קפץ כנשוך נחש והשיב, "וכי אני האיש שאנסה להקל עליך ייסורים של כבוד? הלא בכל עוז אשתדל להכבידם עליך?" "למה?" השיב רבנו זצוק"ל השיב הרב שוב באדישות, והסיח הדברים לעניין אחר.  (סיפר את המעשה הרב שמואל אהרן שזורי זצ"ל, המזכיר הראשון של הרבנות הראשית לא"י, המזכיר הראשי של בית הדין הגדול מתש"ה ועורך כתב העת התורני "קול תורה")

*הרב של אושבסק, עיירה קטנה ברוסיה, סיפר איך שבביקורו הראשון בבית הרב, הרב קוק התנצל בפניו וביקש את סליחתו על שהוא צריך לשבת במסדרון ולחכות לתורו, והיה ראוי להקדים ולהכניסו, אך אינו יכול בגלל שיש אנשים בחדרו. הרב הזה אמר שהוא הרגיש איך שהרב, רבה הראשי של א"י ורבה של ירושלים, אינו יכול לשבת במנוחה בחדרו בזמן שבחוץ יושב ומחכה איזה רב מעיירה קטנה ברוסיה.

*בזמן שהיה הרברט סמואל היהודי הנציב העליון בארץ הוקמה הרבנות הראשית לא"י ו"מועצת המלך" באנגליה החליטה שכיוון שישנם שני רבנים הנושאים את התואר "הרב הראשי לארץ ישראל", אשכנזי (הרב קוק שהיה יוזם הקמת הרה"ר) וספרדי (מרן הגאון הרב יעקב מאיר זצוק"ל), וזה מבלבל, הרב קוק ייקרא "ראש הרבנים לארץ ישראל" ועמיתו הספרדי יקרא "הרב הראשי לארץ ישראל" (אמנם הרב הראשי הספרדי נקרא גם "הראשון לציון" ולכן לא ברורה ההחלטה). המועצה שלחה מכתב להרברט סמואל על כך שבא אל הרב קוק עם המכתב. הרב קוק השיב שהוא נרגש מאוד מהכבוד ש"מועצת המלך" נותנת לו ומודה לה על כך, אך יחד עם זה מוכרחים לסלוח לו כי לא יוכל לקבל על עצמו להיות בעל תואר "ראש הרבנים". כי לעומת התואר "רב ראשי" שאינו פוגע ברב אחר, התואר "ראש הרבנים" יש בו פגיעה בשאר הרבנים. "לא אוכל לעבור על משנה מפורשת האוסרת על האדם להתכבד בקלון חברו. כיוון שכך, בוטל רשמית תואר זה ונשאר התואר "רב ראשי" גם לרב קוק וגם לרב מאיר. (הרב רפאל הכהן קוק; אמנם גדולי ישראל לא מעטים כתבו אל הרב "ראש הרבנים לארץ ישראל")

*גם ההעברה על המידות לעיל מעידה על ענווה גדולה.

גאונותו:

*ביום הראשון לרבנותו בזוימל (או זיימל) שבליטא הרצה על ה"רצפה" שלקח "אחד מן השרפים" שבספר ישעיהו (פרק ו') שעליו דרשו חז"ל: "רצוף פה שאמר דליטוריא על בני", והאריך בדרשתו במשך שלוש שעות. (ר' אהרן חיות, בן ר' מתיתיהו חיות שהיה ראש הקהל בזיימל)

*בתחילת רבנותו בזיימל חגגו בעיירה את סיום הש"ס במשך שבעה ימים ובכל יום אמר הרב אמר הדרן מיוחד במינו: שאל כל אחד היכן פתוחה הגמרא לפניו ואת כל המקורות האלו שילב יחד! (הרב שמעון גליצנשטיין)

*לפני שעלה לארץ ישראל להתמנות לרב של יפו והמושבות, ביקר גדולים שונים, וביניהן הגאון המקובל הרב מרדכי רוזנבלט מאשמינה זצוק"ל. הרב קוק דיבר עם ר' מרדכי גם בענייני נסתרות ור' מרדכי התפעל כ"כ מהשגותיו הרוחניות של הרב קוק ושאלו אם זכה לגילוי אליהו. הרב קוק השיב לו שישנו גם גילוי אליהו במחשבה. 

*היה השיב מיד ללא צורך לעיין בספר בכל שאלה ששאלוהו בכל חדרי התורה.

*הרב אשר סנדומירסקי זצ"ל, ממקורביו של הגרא"ז מלצר, סיפר שבתשובה לאישה שבאה לרב מלצר בשאלה מסוימת, הוא עיין זמן מסוים בספר והשיב לה על שאלתה. לאחר כמה ימים ביקר אצל הרב קוק, ובביקורו אצל הרב בא מישהו עם אותה שאלה שנשאל הגרא"ז כמה ימים קודם לכן, והרב קוק השיב על שאלה מיד את אותה תשובה שהשיב הרב מלצר לאחר עיון בספר. הוא סיפר זאת לרב מלצר שענה: "מה הפלא? אפילו עשרה סוסים לא יכולים להשיגו!"

*באחד מהספדיו על הרב קוק אמר הגרא"ז: "...מדי פעם נכנסתי לברר עניינים קשים. הרב היה שקוע בעניינים אחרים, אבל מיד כששאלתי נפתח המעיין והכול קיבל אור חדש, עד שנדמה שזה עתה עסק הרב בדיוק בסוגיה זו".

וכן אמר: "נכון שהייתה לו גאונות ענקית. הוא היה יכול להמציא 50 פלפולים ברגע קטן, אבל הוא סילק הכל הצדה משם ש"תורת אמת הייתה בפיהו".

*סיפר הגאון הרב מרדכי שמואל קרול זצ"ל, רבה של כפר חסידים, שכאשר בא אצל מרן הרב קוק, התכונן לדבר עמו על כמה סוגיות שהכין היטב ולתדהמתו הרבה היה הרב בקי בכל השיטות כאילו למדן ממש עכשיו. (שם, שם)
*"סיפר הגאון הרב דב אליעזרוב זצ"ל: 'באחת הפעמים שביקרתי אצל הרב... הובאה לפני הרב שאלה בהלכות נשים... הרב התחיל לקרוא בעל פה את דברי הגמרא והרמב"ם ושיטות הראשונים ושולחן ערוך...' (שם, עמ' 56)
*זכר את הכתוב בספר לאחר 40 שנים שלא למד בו: באחד הלילות בשעה 10 באו אל הרב בשאלה בעניין ריאה. ביקש הרב להזמין כמה שוחטים ובבואם ביקש מהם את פרטי המקרה. הרב אמר לשמשו הרב אברהם צ'צ'יק (בירושלים שימש כשמשו גם הרב מאיר-דוד שוטלנד, חסיד קרלין) להביא לו ספר קטן בריכה כחולה בעומד בפינה. היה זה ספרו של ה'סמ"ק' ("ספר מצוות קטן") שחיבר רבי משה מקוצי, השר מקוצי, זצוק"ל זיע"א. הרב פתח את הספר והראה ששאלה זו נשאלה אז ויש עליה תשובה בספר.  ואמר הרב שלא למד בספר 40 שנים, 'וכדאי בעל הסמ"ק שהיה בירושלים לסמוך עליו בירושלים'.

*בשנת תרס"ח כשעוד היה ביפו באו לפני הרב קוק בפעם הראשונה מרן הגאון הרב עובדיה הדאיה זצוק"ל ואביו מרן הגאון הרב שלום הדאיה זצוק"ל. כשהציג עצמו הרב שלום הדאיה לפני הרב קוק, אז הרב קוק אמר דברי תורה של הרב שלום שקרא בספר שפרסמו, והרב שלום הוסיף מדברי תורתו. לאחר 20 שנים כשהיה בירושלים הם באו שוב לפני הרב קוק, וכשראה אותם הרב קוק נעמד ומיד חזר על דבריו של הרב שלום מלפני 20 שנים!

*כשנבחרה באדר תרפ"א מועצת הרבנות הראשית לא"י, נערכו בשבת שלאחר זה דרשות ראשי הרבנים בבית הכנסת של הספרדים ע"ש רבן יוחנן בן זכאי. כשגמר מרן הגאון הרב יעקב מאיר זצוק"ל את דרשתו ביקש מהקהל שיקום לכבוד הגאון שעמד עתה לדרוש. הקהל כולו עמד כאיש אחד, והרב קוק, בלי לחשוב רגע, שילב מיד לקימה זו את מאמר חז"ל: "בשעה שהחכם יושב ודורש (והקהל עומד) הקב"ה מוחל עוונותיהם של ישראל", ואמר פלפול של שעה בדבר יסוד המנהג שהרב יושב ודורש והקהל עומד. אח"כ עבר אל פרשת השבוע וקישר בין הקמת הרבנות להקמת המשכן. לאחר מכן הביא את מאמריו של ריב"ז שבית הכנסת נקרא על שמו, ואת כל האמרות בקשר להוראה ודין ומינוי דיינים ושופטים שבתלמוד ובפוסקים. ודרש על מאמרים ואמרות אלו במשך שלושת רבעי שעה. ב"גיליון "דאר היום" הנ"ל מובא שבסוף דבריו הדגיש את מעלותיו הגדולות של חברו הגר"י מאיר והתייחס לתפקיד הרבנות בזמן של אתחלתא דגאולה (הרב אהרן שמואל שזורי [ובר] זצ"ל, חסיד ללוב שהיה מזכיר הרבנות הראשית לא"י ולישראל, וידיעה ב"דאר היום" מיום שני, ד' באדר ב' תרפ"א; בדברי הרב שזורי לא מופיע המעבר לדיבור על פרשת השבוע והקשר בן הרבנות למשכן ולא השבחים לעמיתו ולא תפקיד הרבנות).

*במכתב למרן הגאון הרצי"ה קוק זצ"ל בתש"ל כותב הגאון ר' יוסף שמואל מוריה (ברנדויין) מסטרטין זצ"ל: "כשמת רבי מאיר אדלר מייסד ישיבת חיי עולם וועד כללי בשנת (תר)פ"ד או (תר)פ"ה (דודי רבי מאיר אדלר מת ביום ג' חשוון בבית הכנסת קרלין בעיר העתיקה בין מנחה למעריב בהיותו לומד משניות עם הצבור. באמצע הלמוד פתאום מת.) הייתה לו הלוויה גדולה ושלחו אותי להביא את כבוד האבא שיגיד עליו הספד. הלכתי והבאתי (אולו) [אותו] לבית המדרש של ר' ניסן בק תפארת ישראל. הגישו לו כסא לעמוד עליו להגיד ההספד כי היה קהל גדול אז ברגע שעלה על הכסא שאל אותי באיזה משנה למדת. אמרתי לו במסכת בבא קמא במשנה, זה בא בחביתו וזה בא בקורתו נשברה כדו של זה בקורתו של זה, עלה על הכסא והתחיל באותה משנה בגאוניות מפליאה מאוד מהירושלמי והמפורשים [והמפרשים]. ומהם הראה לדעת ולקשר באותה משנה את מותו הפתאומי עם בית הכנסת וביום היארצייט של רבינו [רבנו] ישראל מריזין [רוז'ין] ובהיותו בדיוק בן שישים שנה ויצא מכלל כרת וכל קהל הל(ו)מדנים והרבני[ם] הפליגו בשבחו ובגודל גאונותו השתוממו על (על) גודל בקיאותו הנפלאה וחריפות שכלו הנעלה. חבל שלא רשמתי את תוכן ההספד, שהיה פלאי פלאים." (בסוף המכתב הוא כותב שקשתה עליו הכתיבה ולכן כתב בשגיאות המתוקנות כאן בסוגריים כשהעגולים אלו הטעויות והמרובעים הם התיקונים).

*בביקור השלישי של ה'אמרי אמת' בארץ, בשנת תרפ"ז, התלווה אליו גיסו הגאון הרב צבי חנוך הכהן לוין זצ"ל, ראב"ד בנדין. סיפר הרב אהרון טייטלבום, ממקורבי הרב קוק, על ביקורם של הרבי וגיסו אצל הרב קוק: "הייתי נוכח אז בבית הרב. לאחר חילופי דברים בין הרב לרבי, התחיל הרב מבנדין שואל את הרב על דברים בהלכה שהוקשו לו בלימודו במקומות שונים, והרב השיב על כל שאלה ושאלה, מתרץ קושיות, מיישר תמיהות ומגלה עמוקות. והנה שמתי לב שעם כל תשובה שהרב משיב, מפנה הרבי מגור את ראשו אל הרב מבנדין, בתוספת של הנהון, שמשמעותו היא "אתה רואה!" כיוון שהדבר התמיה אותי, הרשיתי לעצמי לפנות אחר תום הביקור אל הרב מבנדין ולשאול אותו לפשר הדבר. הסביר לי האורח החשוב: כשנסעתי עם הרבי באוניה, נשאנו ונתנו בהלכות שונות. היו דברים שהרבי השיב עליהם, והיו דברים שעליהם אמר: כשנבוא ירושלימה וניפגש עם הרב קוק תשאל אותו והוא כבר ישיב לך. כפי שראית, השיב לי הרב על כל שאלותיי, ותנועותיו של הרבי באו לומר שאכן צדק כשהיה בטוח שהרב ישיב לי על הכול" ('ליקוטי הראי"ה' ח"ב עמ' 149). הרב מבנדין עוד הספיק לשאול את הרב שאלות בענייני קודשים וענייני קבלה, וכולו היה מלא הערצה כלפיו. לאחר שחזר לפולין, סיפרו שהרב מבנדין היה מספר בשבחו של מרן הרב, ואמר: "העולם אינו יודע את הגדלות של הרב קוק! בירושלים מכהן רב בעל השגות מופלאות ביותר!"

*מתוך התבסמותו בסעודת פורים: ביפו כמו בירושלים בהמשך רבתה השמחה בפורים בבית הרב קוק. חסידי ברסלב שגם במשך כל השנה מצאו בבית הרב יחס חם, היו בהאי יומא רישי חדוותא. ר' מאיר אנשין ז"ל (שמדי יום ביומו, במשך שעה ארוכה היה לומד קבלה עם מרן הראי"ה) יחד עם חבריו היו רוקדים על השולחן, ולקול השירה והצהלה נמשכו רבים והגיעו לבית הרב. בין ניגון לניגון ובין ריקוד וריקוד, דרש הרב בפני הבאים מעניינו של יום, וכל פעם הפסיק ושתה 'לחיים', ושוב המשיך. כל שאלה וכל הערה זכתה מיד לתשובה מהירה, ולא עוד אלא שנמצא מיד הקשר לשמחת פורים ולכל פרשת גדולת היום. והנה נכנס ובא אחד מיוחד מיקירי יפו, בעל בית סוחר אמיד ורב פעלים, בעל טובה ובעל צדקה, הלא הוא הרב משה בצלאל טודרוסוביץ ז"ל, מייסד המוסד החינוכי "שערי תורה", אשר היה מראשי היוזמים להעלאת הרב מבויסק ליפו. ר' משה בצלאל סיים את סעודת פורים בביתו, ועתה הגיע אל שולחנו של הרב אשר עליו גאוותו. ומכיוון שר' משה בצלאל היה מבוסם במקצת, הרשה לעצמו לפנות אל הרב בנוסח פורימי, ולבקש מהרב להגיד דברי תורה על פסוק שלכאורה לא ניתן לומר שם כלום. וכך עמד רמ"ב וקרא: רבי, יאמר נא לנו תורה על הפסוק "ואחות לוטן תמנע"! [בראשית לו, כב]. ידע רמ"ב שרב כוחו של הרב, ולא פחד כלל שמא יגרום חלישות דעת כלשהי, אלא שהיה סקרן לראות מה יהיה כאן, איך יפליא הרב לעשות בפסוק כזה? והנה זקף הרב עיניו ונעץ מבטו בקורא ואמר בחיוך רחב: ר' משה בצלאל, הלא פסוק זה כל כולו שייך לפורים, וממנו כל העניין מתחיל! תמה רמ"ב ושאל: הא כיצד? אפוא יש כאן רמז כלשהו לפורים? חזר הרב והשיב: הלא גמרא מפורשת היא במסכת סנהדרין [צט:] שבאה תמנע לידבק בבית אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, אמרה מוטב תהא שפחה לאומה זו, ולא תהא גבירה לאומה אחרת. וממשיכה שם הגמרא להסביר שעל חטא שריחקוה מתחת כנפי השכינה "נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל", שהיא היתה אמו של עמלק, סב סבו של המן האגגי צורר היהודים. ונעוצה אפוא האתחלתא של גזירת המן בזה שלא גיירו את סבתו, את אחות לוטן תמנע, והיה אחר כך התיקון של החטא הקדמון הזה, בימי מרדכי ואסתר ב"ורבים מעמי הארץ מתיהדים", שקבלו גרים מאנשי פרס ומדי והכניסו אותם תחת כנפי השכינה. וכאן התחיל הרב מרחיב את הדיבור על קירוב ועל ריחוק, על אברהם אבינו שמצד אחד נאמר בו ובשרה "ואת הנפש אשר עשו בחרן" [בראשית י"ב, ה], ומצד שני אומר ר' יוחנן שחטא אברהם אבינו בזה שויתר על הנפש של אנשי מלך סדום, שהחזירם ולא גיירם [נדרים לב.] וכו' וכו'. עלה הרב הרים וירד בקעות, ונמשכו דבריו שעתים רצופות באגדה והלכה, כורך יחד זוהר ורמב"ם, ראשונים ואחרונים, והכל מבריק בחריפות ומתרחב בבקיאות, וכל היושבים ליד השולחן והמצטופפים סביבו משתאים למראה השפע הגדול הזה, המעין הנובע, המתגבר והולך, המתגבר ושוטף, וכשסוף סוף גמר הרב, קפץ ר' משה בצלאל ממקומו, תפס את הרב וחיבק אותו ופרץ בקריאה: "רבי, איך האב אייך ליעב!"=רבי, אני אוהב אותך! ('מועדי הראי"ה' עמ' רמח, 'ספר מירון' עמ' 415)

באחת השנים אמר ר' שלמה זלמן אויירבך לתלמידיו לפני פורים: "בואו ואספר לכם מה זה היה שמחת פורים אמיתית!". וסיפר להם ר' שלמה שבצעירותו הלך פעם עם אביו (הגרחי"ל אוירבך, ראש ישיבת המקובלים 'שער השמים') בליל פורים לביתו של הרב קוק, וכל הבית היה מלא באנשים שבאו לחגוג עם הרב, ולשמוע מדברי תורתו. והנה, הרב קוק ישב במרכז, וסביבו כמה וכמה מגדולי ירושלים, וכן ישבו שם גם עסקנים. וכל אחד מאותם ת"ח שהיו שם הקשה קושיה, כל אחד ממקום אחר בש"ס בבלי וירושלמי, ואז הרב קוק אמר פלפול אחד שחיבר וקישר בין כל המקורות שהוזכרו. וסיים ר' שלמה זלמן ואמר לתלמידיו: "זה היה שמחת פורים!"

סיפר הרב ש' קליין שליט"א: 'כידוע, מרן הרב קוק היה איש קדוש מאוד. פניו היו מאירות בקדושה, וממש יכלו להרגיש את זה כשעמדו לצידו. אני זכיתי לשמוע עליו סיפורים מופלאים מבני משפחתי שלמדו אצלו. אבי זצ"ל זכה ללמוד אצל הרב קוק במשך שנה, וגם דודי הרב שמעון קליין היה במשך חמישים שנה מזכיר ישיבת "מרכז הרב". הם סיפרו לי את הסיפור הבא: בשנים שכיהן הרב קוק כרבה של ירושלים, היו מגיעים בפורים כל הרבנים מרחבי הארץ להביא משלוח מנות לרב קוק ולדבר אתו. להם הרי היה פורים ביום י"ד, אז ביום ט"ו הם היו עולים ירושלימה אל הרב קוק. בפורים של אחת השנים, הגיעו אל הרב קוק כשלושים רבנים גדולים וגאונים מרחבי הארץ: מעפולה, מראש פינה ועוד מקומות. ובשלב מסוים התיישבו לסעודת פורים עם הרב קוק. הרב קוק ישב בראש השולחן, הסעודה הייתה נראית כמו טיש. ואז הרב קוק אמר: הנה, כל רב שיושב פה בסעודה, יגיד לנו את הסוגיה בה הוא עוסק באותם ימים, בהלכה, בגמרא או בקשר למצוות התלויות בארץ, ויעלה בפנינו איזושהי קושיא חמורה שעלתה לו בלימודו ובה הוא מעיין בימים אלו. ואכן כך היה: כל תלמיד חכם העלה קושיא בה הוא מתקשה מאוד, מתוך הסוגיה אותה הוא לומד באותם ימים, וכשסיים, התפלפלו כל אותם שלושים תלמידי חכמים גאונים בדברי הגמרא וההלכה, וניסו לענות לו כפי יכולתם. אך הם לא הצליחו. כך עברו אחד אחד, וכל שלושים הרבנים שהיו שם הציגו את קושיותיהם הגדולות. ואז, לאחר שהשתתקו שלושים הרבנים, לקח הרב קוק בקבוק יין, ומזג לכוסו. הוא שתה כוס אחת של יין, ואחריה עוד אחת, ואז עשה פלפול עצום בש"ס שמתוכו התחדש לו עקרון גאוני חדש. לאחר מכן הוא פנה לכל שלושים הרבנים, והראה להם איך על פי השיטה החדשה שיצר בפלפולו, תורצו להפליא כל הקושיות שלהם, אחת אחרי השנייה. כשהתפרסם הסיפור הזה בירושלים, היו אומרים שמכאן ניכרת הגאונות המופלאה והמיוחדת של הרב קוק: איך הוא הצליח לתרץ בבת אחת את הקושיות כולן, לפי עקרון גאוני שחידש על המקום, כשגאונים גדולים אחרים שהיו שם לא הצליחו לתרץ בכלל את אותן הקושיות. שהכין היטב, ולתדהמתם היה הרב בקי בכל השיטות כאילו למדן ממש עכשיו ('ליקוטי הראי"ה' א', עמ' 53).
*חתן נכדתו של מרן הג"ר משה פיינשטיין זצ"ל, הרה"ג שבתי רפפורט שליט"א, סיפר שבחג סוכות אחד במונסי עסק רמ"פ בתשובה שנדפסה בחלק חו"מ ח"ב ב"אגרות משה" חלק שמיני, נגד פסק ה"ציץ אליעזר" שאסר הפלה במקום ספק סכנה לאישה, ואז הראה לו את תוספת הדברים שהוסיף בזה הרב קוק: "כיוון שהתירה תורה דמו של רודף שוב הוי דינו כשאר איסורי תורה דנידחין אפילו מספק של סכנת נפש". הגיב מרן הרב פיינשטיין ואמר: "מה החידוש, הוא הלא היה גאון הגאונים!" (הדברים מובאים בספר 'ליקוטי הראי"ה', חלק א', בפרק "למדנותו").
*כתב הג"ר שלמה יוסף זווין זצ"ל בספר "אישים ושיטות" שבו על עשרה גדולים ושיטתם: "היה בדורנו היחיד בין גדולי התורה שהיה שליט בהלכה ובאגדה כאחת. יחיד היה הרב במשנה גדלות בנגלה ובנסתר..." (עמ' 210).
*"...התפיסה מהירה מאד. וכשהיה ר' מרדכי חגיז שכשהיה תופס יד מי שהוא היה אומר מחשבותיו של זה, בוחן את הרב, אמר שאיננו יכול לתפוס מחשבתו המהירה. הזכרון ידוע שהיה יוצא מן הכלל וחדירה עמוקה..." (הגר"י אריאלי זצ"ל, מגדולי תלמידי הרב קוק ומשגיח ב"מרכז הרב", באות מ"ג מדברים שרשם על הרב קוק במחברתו)
*רבים התפלאו היאך היה מרן הג"ר אברהם יצחק כהן קוק זצוק"ל טרוד בהשבת תשובות לשואלים רבים, בענייני הלכה ובענייני הנהגה ציבורית ואישית, ולמרות זאת היה נראה כאילו כל הזמן חזר על תלמודו בבקיאות ובעיון. והלא בדרך כלל רבנים שנדרשים להשיב לשאלות, או ראשי ישיבות שעוסקים באמירת שיעורים בעיון, מתמחים באותו התחום שבו הם עוסקים, ובשאר התחומים גדולתם מתמעטת. אלא שאצל מרן הרב קוק זצוק"ל הכול היה תורה, בכל נושא ששאלוהו, מיד היו מתנוצצים במחשבתו פסוקים, דברי חז"ל, ראשונים ואחרונים, שקשורים לאותו תחום. והוא היה מצמצם את עצמו להשיב על השאלה ששאלו, אבל בראשו כבר היה חוזר על עוד סוגיות שלמות. כך יחד עם מתן תשובות בנושאים שונים היה חוזר על תלמודו ומעמיק בו בלא גבול. והדבר היה ניכר לכל תלמידי החכמים שנפגשו עמו, שבעת שהיו מעלים בפניו נושא, והרב סבר שעומדים לפניו אנשים שמסוגלים להבין את מחשבתו, היו ברקי חידושיו מתנוצצים בחריפות ובקיאות מכל התחומים הקשורים לנושא המדובר. וגם תלמידי חכמים חשובים היו מתקשים לעקוב אחר שטף רעיונותיו, כי נדרשה לכך בקיאות גדולה ויכולת הבנה מהירה של רעיונות עמוקים. ובדרך כלל חלקם הבינו את חידושיו בהלכה וחלקם את חידושיו באמונה וקבלה.
*"אבא ז"ל היה אומר ש'גאון' הוא הרב קוק. ישנם בירושלים ראשי ישיבות גדולים... אבל היקף גדול כזה בכל מקצועות התורה - זה יש רק אצל הרב קוק. והוא הוא הגאון האמיתי". (הרב שמעון זלזניק בשם אביו הגרש"ז)
חוכמתו:

*פעם כששבת הרב קוק בטבריה במלון גוברמן, צלצל הטלפון בסעודה השלישית ואיש לא ניגש לענות. שאל הרב: "מדוע אין ניגשים?" השיבו: "הלא שבת היום!" ענה הרב: "הלא ידוע שיש מושבים בסביבה שאין להם רופא ומיילדת, ואולי צריכים מיילדת!" ואכן היו צריכים מיילדת במושבה כינרת. (הג"ר יהושע קניאל זצ"ל)
*בזמן שהרב קוק כיהן כרבן של יפו והמושבות, עלה בשבת אחת יהודי נסער על במת בית הכנסת "שערי תורה" שבנווה שלום ביפו, הפסיק את קריאת התורה והודיע: "דעו לכם רבותיי, כי בשעה זו ממש יושב שמואל הסנדלר בחנותו אשר ברחוב הראשי של יפו, עוסק במלאכתו ומחלל שבת בפרהסיה ללא כל בושה! על כל המתפללים להפסיק מיד את התפילה וללכת כאיש אחד לחנותו של אותו רשע כדי להיפרע ממנו על חילול השבת המביש!" קולות זעם על חילול השבת נשמעו מכל עבר, והיו שקראו לעשות שפטים בסנדלר הרשע. מיד עלה הרב על הבמה השתיק את הקהל ואמר בקול נמוך אך תקיף: "אבקש מכל הקהל לסיים את תפילתו בשקט וללא כל מהומה. לאחר התפילה נצא כולנו לעבר חנותו של שמואל הסנדלר. אך אבקש בכל פה להישמע להוראותיי ולא לחרוג מהן, וממני תראו וכן תעשו." בסיום התפילה צעדו כל המתפללים ובראשם הרב אל הסנדלרייה. בהגיעם לפתח הסנדלרייה שבו שהו גם כמה לקוחות, ניגש אליו הרב ואמר לו בידידות ובנועם: "ר' שמואל, שבת שלום לך!" ויצא מהסנדלרייה לביתו לסעוד את סעודת השבת, וכמוהו עשה כל הקהל. הדבר השפיע על הסנדלר שנעל את חנותו ובא לבית הרב שברחוב אחווה ב"נווה צדק", ואמר לו שיש לו שמונה ילדים והכנסותיו אינן מספיקות כללומשום כך נאנס לעבוד בשבת. הרב אמר לו שדווקא אם ישמור את השבת אז יתפרנס בכבוד, וביקשו לבוא אליו במוצאי שבת. הרב העניק לו סכום כסף ודאג לו לתמיכה מוועד הקהילה. מאז שמר הסנדלר את השבת מחללו. (דוד תדהר)
*באחד מימי ראש השנה בירושלים, הודיעו לרב שפועלי בניין יהודים עובדים בעצם החג. מיד שלח הרב אליהם שליח עם שופר בידו. השליח ברכם בשנה טובה ואמר כי נשלח מהרב קוק לתקוע להם בשופר והוא מבקש שיפסיקו מעבודתם לשמוע קול שופר. הפועלים המופתעים הסכימו ושליח הרב ברך את הברכות ותקע לפניהם בשופר. הפועלים התרגשו ונזכרו בבית-אבא, דמות סבא, בעיירה ובבית הכנסת, והרהרו בינם לבין עצמם: מה קרה לנו? היכן אנחנו? לאן הגענו? לאחר התקיעות כולם הפסיקו את עבודתם וחלקם נלוו לשליח הרב לתפילה בבית מדרשו של הרב. (רמ"צ נריה זצ"ל ב'מועדי הראי"ה' בשם רח"ד ערמון-קסטנבוים, "מאוצר גנזי", עמ' 245)
*מקרי הגט ביפו ובירושלים לעיל עם הבעיה של השם מראה גם על חוכמתו הרבה וכן על רגישותו לזולת.

דברי הספד ודברי שבח על הרב קוק מרבנים שונים

הספדו של הגאון הצדיק הרב אריה לוין זצ"ל על הרב קוק

'ואני אם אינני כדאי כלל לדבר ולספר בשבחו של רבנו הגדול לתאר גאון עוזו וצדקתו, אמנם במקום גדולתו הייתה ענוותנותו להתקרב אלינו כ"כ להשפיע לכל אחד כפי ערכו שיוכל לקבל, ובפרט אשר הגאונים הצדיקים אשר ידעו את ערכו הגדול תארו לנו מעט מערכו הגדול, יכולים גם אנו לפי הרגשותינו לספוד ולבכות יחד מבלי הפוגות על שריפת בית אלוקינו, כי נשבה ארון ה' [...] כל רז לא אניס ליה [...] ועליו אפשר לומר משמת רבי עקיבא בטל כבוד תורה וכו' [...] כי תורת אמת הייתה בפיהו מתחילת "מאימתי קורין" עד סוף עוקצין, ועולה לא נמצא בשפתיו.

אמרו חז"ל: "משמת רבן יוחנן בן זכאי - בטל זיו החכמה, שהיה דורש את המקראות כמין חומר". שהשתדלו המינים למצוא מגרעות במסורת הק' שלנו, וריב"ז השתדל להראות את המאור שבתורה לאלה שעינם לא הבחינה בין אור לחושך. על רבנו יש לומר, שהוציא את זיו התורה מנרתיקה, הן בפיו המפיק מרגליות, הן בעטו המהיר והמזהיר, ותחת השפעתו התחילו אף הם לראות את המאור שבה. אמרו חז"ל: "משמת בן עזאי בטלו השקדנים", וכך אפשר לומר על רבנו זצ"ל אשר שקידתו בתורה לא היה לנו דוגמתו. לא פסק פומיה מגירסא ולא הלך ד' אמות בלא תורה. לא ישן יותר מארבע שעות במעת לעת, וכל תורתו הייתה נקנית לו בכל מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם. שקידתו העצומה בתורה לא הפריעה אותו מלהשתתף כל ימיו בצערן של ישראל, ומסר נפשו עליהם במסירת נפש ממש, כרועה נאמן השליך את נפשו מנגד בעד כל אחד ואחד מישראל. אלה אזכרה בחרדת קודש הרגעים הנוראים המזעזעים את כל נימי הלב וישאר דבר זה חקוק בלבבי. בעת שהלכתי עם רבנו זי"ע בשנת תרפ"ט בימי המאורעות לבית החולים 'הדסה' להיוודע ע"י טלפון משלום אחינו בחברון, ויהי כשהזכירו לפניו את ארון האלוקים הריגת קדושי חסידי עליון, ויפול אחורנית ארצה ויתעלף. ואח"כ כאשר שב רוחו אליו בכה בכי מר וקרע את בגדיו כמו על ספר תורה שנשרף ועל בית ישראל ועל עם ה' כי נפלו בחרב. ומשך איזה זמן אח"כ היה לחמו לחם דמעה ומשקהו דמעות שליש ולא שם כר לראשו. ומעת ההיא זקנה קפצה עליו והתחיל להרגיש יסורים קשים. אולי זה היה הגורם למחלתו האנושה.

צדקתו וחסידותו ופרישותו, לו דומיה תהילה. לא הכיר בצורתא דזוזי כלל. היה מסור בכל רמ"ח אבריו לאהבת המקום, לאהבת ישראל ולארץ ישראל, לקרב את ישראל לאביהם שבשמים. במקום גדולתו שם ענוותנותו, ענוותן מאוד, מהנעלבים והסולחים אף לאלו שהעציבו את רוחו הטהורה. ושמעתי כמה פעמים מפיו הקדוש שהיה מתפלל בכל יום עליהם שלא ייענשו חלילה בסיבתו וסולח להם. לא שח שיחה בטילה מימיו בלי תועלת, והשיחת חולין שלו הייתה צריכה לימוד, אשר בדבריו היו אוצרות של יראת שמים ומדות טובות.

זכרתי ימים מקדם, כאשר זכיתי לעלות לא"י בשנת תרס"ה, שיחרתי את פני רבנו זי"ע ביפו וקיבלני בסבר פנים יפות, כדרכו בקודש לכל אחד. אח"כ הלכנו לשוח מעט בשדה. בדרך קטפתי איזה פרח, והתחלחל רבינו זצ"ל ואמר לי בחיבה: תאמין לי שמימי נזהרתי לא לקטוף שלא לקטוף עשב או פרח אשר יכול לגדול עוד או לצמוח, כי אין עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה ומכה אותו ואומר לו: גדל! ובפרט בארה"ק. הדברים האלו שיצאו מלב טהור וקדוש נכנסו עמוק בלבבי, והתחלתי להרגיש ביותר מידת החמלה על כל דבר.

"שפכי כמים לבך", כמו שפיכת המים שלא נשאר בכלי מאומה, כן צריך לשוב מכל העבירות הן בן אדם למקום הן בן אדם לחבירו לכבד את התורה ולומדיה להתפלל מלב טהור שיתקיימו בנו חכמי ישראל, לגדל את בנינו לתורה ויראת שמים שזה היה משאת נפשו של רבנו זי"ע, אשר כמה פעמים שמעתי מפיו הקדוש לשון המדרש וכו' אם התינוקות מצפצפים בפיהם מה שלומדים בחדר אלף בית עם הנקודות והטעמים קמץ א' פתח סגול וכו' אשר זה הבל פיהם שמקדש אותם, מטהר ומכשיר להיותם אח"כ מורי הוראה בישראל.'

("אוהב ישראל בקדושה", כרך חמישי, עמ' 128-126)

הספד הרב יצחק דוד אתרוג זצ"ל

'מצינו ברבינו כמה שרטוטי קודש מנשמת האמורא הגדול רבי זירא שעלה לארץ ישראל, וחיבתו לארץ הייתה גדולה כל כך עד שלא התחשב עם דעת רבו המובהק רב יהודה שאמר על זמנו, שהייתה הפרחת התורה בבבל, "כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה" [כתובות קי: וגליון שם], וכשבא ר' זירא לארץ נתעלה כל כך כאומר בעצמו "אוירא דארץ ישראל מחכים" [ב"ב קנח:], ובהיותו בבבל נקרא רב זירא דאין סמיכה בבבל [סנהדרין יד. ורמב"ם הל' סנהדרין פ"ד ה"ו וכו'], ואחר שבא לארץ ישראל מיד הכירוהו והעריצוהו וכיבדוהו וקראו לו רבי זירא [רש"י ד"ה אמר רבי כתובות מג: ותוספות ד"ה ר' זירא מנחות מ: וכו']. [...] והרי אחד מבבל שעלה לארץ ישראל הוא עולה ארבע פעמים על תלמידי חכמים שבבבל [כמבואר בכתובות עה: וכו'] לפי זה לא נשאר כרבי זירא לא בחוץ לארץ ולא בארץ ישראל, כי רבי זירא גם בהיותו בחוץ לארץ הייתה אהבתו לתורה ולומדיה גדולה מאוד [...] ומדות ר' זירא היו תרומות ממדותיו של אהרן הכהן שרבי זירא היה מיוצאי חלציו [...] ענוותנותו הייתה מופלגת [...] כשהגיע לארץ ישראל ולא מצא כלי שיט לעבור הנהר – הלך ברגליו [...] בעליית ר' זירא לארץ ישראל הדביק נפשו במידות תלמידי חכמים שבארץ ישראל 'שנוחין זה לזה בהלכה' [סנהדרין כד.] וצם ארבעים תעניות לשכוח תלמוד בבלי, היינו לשכוח את מנהג תלמידי חכמים שבבבל "שמנגחין זה לזה בהלכה" [...] רבי זירא מזרע אהרן שחסד ה' פעולתו והשלום דרכו והאמת סגולתו עביד עובדין דאהרן [יומא עא:], ולכן קירב גם את פושעי ישראל "הנהו בריוני", והוא קירבן כדי להחזירן בתשובה [...].

יש רגש נפלא שרק יחידי סגולה מתברכים בו לדעת את האור הגנוז המאיר גם ברשעים ולפעול לעורר הטוב הצפון ברשע עד שיתגבר על הרע הבחירי שבו ויכניעו. פעולת חכמים זו אינה חוזרת ריקם. לפעמים פעולותיהם נראות מייד בגלוי על ידי שהמקורבים להם מטיבים את מעשיהם ומיישרים דעותיהם בפועל, ולפעמים הפעולה נגוזה ומכוסה ונכנס רק גרעין פנימי בהם, אבל בעתיד בטוחים שלא יפטרו מהעולם בלי תשובה וסוף סוף יבואו לידי גילוי גם בקלי קלים מהם, כמה מרגליות יקרות של מעשים טובים ומדות נעלות על ידי השפעות היחידי סגולה. [...] וכך הייתה פעולת רבי זירא בהתקרבותו את הרשעים, נגלית אחר מותו, ונתקיים בו 'גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" [חולין ז:], וזה המסופר בסנהדרין [לז.] דאחרי מותו אמרו הני בריוני "עד עכשיו כשהיה ר' זירא חי היה מתפלל עבורנו, אבל עכשיו שר' זירא אין עוד בחיים מי יתפלל עבורנו ועשו תשובה".

רבינו הגדול הרא"י קוק ז"ל אנחנו ראינו בו דמות הנפלאה מעין רבי זירא. הרב קוק היה אישיות הגדולה רבת הענפים בידיעתו הרחבה כל התורה כולה, הלכה ואגדה ומחקר קבלה ושירה, מעוטרת בכתר המידות המצויינות, כולו טוב במלוא מובן המילה, לבו היה מלא אהבה רבה ואהבת עולם טהורה ותמימה ועמוקה לכל בן אדם, עליו נאמר "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל [במדבר כ"ג, כ"א].

אחר שבא לארץ ישראל להיות רב הראשי ביפו והמושבות זכה לזרוע נטעי נאמנים לאמונה ויראה תורה וחכמה מוסר ומידות טובות, והוסיף כל כך בידיעת כל התורה, כל דבר ששאלוהו בתנ"ך ומדרשים, בבלי וירושלמי ופוסקים ראשונים ואחרונים, וזוהר וכל ספרי הקבלה והמחקר, היה משיב כמו שרק היה עוסק בעיון באותו עניין, והיה הכל כמונח בכיסו, וציטט בעל פה כל הנאמר באותו עניין; חיבוריו הנדפסים מראים את חכמתו וידיעתו בכל התורה, ואת טהרת נשמתו ואורו הגדול. כמה פעל על אלה שלראות עינינו חשבנו שהשליכו דברי קודשו אחר גוום, אבל נתגלה אחרי כן, שבעומק נשמתם נשאר זיק של שלהבת קודש לעמם ולארצם, ויש תקווה כי סוף סוף דברי קודשו בכתב ובעל פה ימרקו וילבנו ויצרפו את ליבם האבן ויהפכום ללב בשר, ויחזרו בתשובה.' ['פרי עץ הדר' עמ' 14].

מהספדו של הגרי"מ טוקצ'ינסקי זצ"ל ביום השנה לפטירתו של הרב קוק

'עומדים אנו בערב יום כלות י"ב החדש לסילוקו של גאון ישראל רבנו מרן רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל.

אני שהסכמתי להשתתף בלי נדר בהאזכרה הכללית של הרבנים ולהיות גם בין המרצים בביתו של מרן הרב זצ"ל על ערך כלות י"ב החדש - כבד עלי בייחוד לתת גם מאמר הערכה; "הערכה" במובנה המלא של המילה הזו, צריכה להתרכז מסביב לנקודה אחת המסמלת את העיליות של האישיות, וקשה לתפוס נקודה ידועה מסביב לאישיות שלא הייתה מצומצמה ומוגבלה.

קשה לצטט פרטים בחיי איש שכלל בקרבו כל כך תכונות גאוניות נפשיות ואנושיות. אפשר לדבר עליו רק בדרך כללי: בגדלות, בגאונות ובחכמה. יש "סיני" ויש 'עוקר הרים', יש פעם בור סיד שאינו מאבד טיפה, יש פעם מעין המתגבר. שתי התכונות באישיות אחת - זוהי יקר מציאות. כמו כן במידות: יש למשל בר לבב רחמני רך כקנה, ויש אמיץ לב תקיף כארז, ושישלוט אדם אחד בשתי המידות וירסנן לדרך הישרה שתפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם - הוא מחזה בלתי רגיל, ועל דרך זה בשאר הפרטים.

בגאון ישראל זה התמזגו כשרונות שעל פי רוב אינם מתמזגים יחדיו; זכרונו היה נפלא, שגור היה על לשונו לא רק מקראות התנ"ך ומאמרי התלמוד אלא גם לשונו של הזוהר והרמב"ם וכו', ועם זה היה גם 'מעין המתגבר'. כשנפתח מעיינו קשה היה גם לו להפסיק קילוחו, כל מי שנגע במסיבתו באיזה מאמר הלכתי או אגדתי בנגלה או בנסתר או רעיון מוסרי - התחיל מעיינו לנבוע כמעט בלי מעצור, זרם רעיונותיו שטפו ללא גבול. ומה שמפליא ביותר שכל דבריו והרצאותיו, בין בשעורים פלפוליים בין דרושיים ורעיונות מוסריים, הרציא והגיד בלי כל שום הכנה מראש. הוא כתב פעם: "אני כותב לא מפני שיש בי כח לכתוב אלא מפני שאין בי כוח לשתוק", ואנו ראינו שהוא היה מפסיק את דבריו ואת כתיבותיו לא מפני שלא היה לו עוד מה לאמר ולכתוב אלא מפני שהיה מוכרח סוף סוף להפסיק.

והכיל בקרבו תכונות ומדות שעל פי רוב הן נגדיות: ראינו בו עניות (ענווה) יתרה והכרת ערך עצמו, רכות לב והכנעה יתרה לעני פשוט קשה יום עד שהיה מוכן לציית לו לכל מה שיצוה עליו וילך לכל אשר ישלח לו, ועם זה הייתה בו אמיצות ועוז רוח לבלי חוק במקום שהכיר שזו דרושה לטובת כלל או פרט. היה בכלל חלש הגוף והמזג ועם זה גיבור ברוח. היו זמנים שקשה היה לו כמעט לעמוד על רגליו, וגם בעונה זו לא ידע ליאות מללמוד וללמד לדבר ולכתוב ומלהתאזר עוז ללכת כשהשעה דרשה לכך. כוח המרץ שלו היה גדול מכל כוח גוף רגיל ובריא וחזק. כמעט כל ימיו לא ראו בו מהירות, שלוה ושקט ומנוח שכנו בו תמיד, ועם כל זה הכילו מעשיו זריזות לאין שיעור. הלא רובו של היום וחלק גדול מהלילה אפפוהו מבקריו שהטרידוהו מנוחה, ועם כולם דיבר והשיב בנחת כאילו יש לו די זמן בשבילו, ועם כל זה הרבה למד ולימד והשיב תשובות וכתב חידושי תורה ומאמרים. ואחרי כל אלה השאיר אחריו גם ספריה גדולה של כרכים גדולים ורבים בכל מקצועות התורה. והכול שואלים ומשתוממים: מנין היה לו הזמן הפנוי לכל זה?!

אפילו שיחת חולין שלו הייתה לימוד גדול. כל סיפוריו הכילו רעיונות מוסריים שלמים. כשהיה מטייל לרגלי בריאות עם חברת מרעים היה למעין נובע גם בסיפורי מעשיות של גדולי ישראל, שכל עובדה וכל שיחה הכילה רעיון מוסרי גדול. כשהיינו בצוותא חדא בחיפה (לרגלי תעמולה לקרן התורה) והיינו הולכים לטייל לפנות ערב היה על פי רוב חלק אחד מהטיול לשיחות בהלכה ובאגדה וחלק אחד לספורים ממעשי גדולים. אז אמרתי שכדאי היה שגם סיפוריו יקובצו בקובץ והיה גם הוא ילקוט חשוב ומעניין, וחבל שלא נעשה זאת בחייו.

ואהבת ישראל שלו הייתה בלי מצרים. כאב את כאב הכלל והפרט. אי אפשר היה להשאיר במגרת שולחנו כסף; הראשון שהיה חודר לחדרו ומספר לפניו גודל עניו וצרת נפשו, היה מוכן למסור לו את כל אשר מצא במגירתו. מתוך חיבה יתירה לא היה יכול להרגיש לפעמים גם בזיוף דברים, האהבה חפאה על הכול. לא בנקל מצא פגם במי שהוא, הוא רק ראה את המאור שבאחרים.

ואהבתו לארץ ישראל הייתה כמו חידה. בעודנו ילד קטן נמשך לבו לזו הארץ בכליון נפש. אני לא ראיתי עלותו לשערי ארץ ישראל, - שמספרים שהראה התחבקות כעין זו של ר' זירא ור' אבא וחבריהם בדרוך רגלם על סף ארץ ישראל, אבל הייתי נוכח בבואו, אז בשנת התרס"ד פעם הראשונה, לירושלים עיר הקודש. בתחנה קבלנו את פניו יחד עם חותנו הגאון האדר"ת זצ"ל ורבנים ונכבדים רבים. כאשר עברה עגלתו (שהייתי גם אני בתוכה) על פני הר ציון וראה את חומת העיר, קרע כדין בעיניים זולגות דמעה וקדרו פניו, אבל מיד שנכנס לעיר פנימה - רוח אחרת נסכה עליו, זכה להיות בירושלים פנימה! פניו צהלו ונהרו כאילו מרחף בשמי מרומים. בהגיענו לבית הגאון האדר"ת זצ"ל התעלס עם כולם בחידושי תורה, בייחוד מעניין ירושלים וקדושתה. אחרי קבלת הפנים עלה על גג הבית להתבודד קצת. למחרת היום כשבאתי לבית הגאון האדר"ת זצ"ל - לחש באוזני ר' מאיר דוד שאטלר (נ"י) [זצ"ל] שהוא חושש מאוד לבריאות הרב האורח: "שעות שלמות ורבות ביום ובערב הוא מטייל על הגג בדביקות ובחדוות עוז והשתפכות נפש, עיניו לשמים וכאילו אינו יודע את נפשו"... אח"כ כשהשיחה נסבה עם הגאון האדר"ת זצ"ל על אודות הערת ר' מאיר דוד, אמר האדר"ת זצ"ל: נשמה גדולה שוכנת בקרבו שצמאה כל כך לארץ ישראל ולירושלים...

"כי זה כל האדם". שונה האדם מכל היצור; כל מין חי בעל חי יש לו תכונה אחת מיוחדה, וכל הסוג שווה בה. מעולם לא תמצא למשל תכונת הארי בכשבה, ולהפך, או תכונת יונה וחסידה בחיה אחרת וכו' וכו'. לא כן מין האדם: הוא כלול מכל התכונות, ושונה אחד מחברו בתכלית שינוי, וגם אותו אדם עצמו יכול להתהפך מזמן לזמן. בשעה שאמר הקב"ה "נעשה אדם בצלמנו" [בראשית א', כ"ו] אמר זאת לכל היצור: נעשה בשותפות את האדם שיכלל בקרבו עילאית ותתאית (שבכלכם). האיש היכול לשלב את התכונות השונות ולחברן ולחטבן, למלאת "ההכללה התכליתית" ולמזגן באהבת ה' והבריות - זה כל האדם. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.' (מתוך החוברת 'דבר לדור' - קובץ הספדים על מרן הראי"ה)

הספד הגאון הרב משה קלנברג, ראב"ד מיץ, זצ"ל הי"ד

'כל יהודי נלבב יודע ומבין את ערך האבידה אשר אבד בית ישראל בפטירת גאון וצדיק זה, איש אשכולות שהכל בו: תלמיד חכם מופלג, ירא שמים מרבים ועניו גדול. איש שכל ימיו ושנותיו הקדיש לתורה ולעבודה, לעם ישראל ולארץ ישראל. ר"מ בישיבה גדולה, רודף צדקה וחסד וגם יהודי לאומי נלהב בחיבת הארץ.

"טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום הולדו" (קהלת ז', א'). אותו השם הטוב קנה לעצמו הרב קוק, הוא לא החביא את עצמו בד' אמות של הלכה, אלא גם לעולמו יצא להתרועע גם עם אנשים רחוקים מרוחו, למען האציל גם עליהם מרוח בינתו, רוח התורה והיראה, ועמד בנסיון. ונפטר בשם טוב באוהלה של תורה. "וזאת התורה אדם כי ימות באוהל" (במדבר י"ט) - ימות כשהוא אדם באוהלה של תורה.

ובזוהר תרומה (קנ"ח ע"ב) נאמר: "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, ומבטל עצמותו וכבודו לטובת העולם וצרכי ישראל". וזאת קיים בעצמו הרב קוק, וזאת התורה תתקיים גם לאחר פטירתו, ע"י אותם שילכו בדרכיו ויקיימוהו בידו ע"י הנפות אשר עשה.

ושמו "אברהם" נאה לו כאברהם אבינו שכתוב בו: "והוא יושב פתח האוהל כחום היום", אש לוהט סביביו, רשעים יתהלכון מסדום ועמורה, ואברהם עודנו עומד לפני ה', להזמין גם אלו ההולכים לביתו (שנראו לו כעובדי ע"ז -  י"ק) ואומר "יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם" מעבודה זרה והאכילם והשקם ואח"כ אמר להם: ברכו לקב"ה שאכלתם משלו. וכך עשה אברהם נפשות צדיקים ובדרך זו הלך גם הרב קוק ז"ל.

ושמו "יצחק" מוכיח עליו שאין חוצה לארץ כדאי הוא לו והיה עולה תמימה, ואמרו עליו על הרב קוק דלא אסתכל בצורתא דזוזא (לא הסתכל בצורת מטבע), בנן של קדושים. (עי' פסחים ק"ד:)

והוא כהן לאל עליון כמידת אהרן שהעיד עליו הכתוב (מלאכי ב', ו'): "בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון".

(ונקרא) "קוק" (שמשמעותו בשפת היידיש היא לשון ראיה והבטה) הוא הרואה את הנולד כי מקום מקלט לישראל הוא רק ארץ ישראל, לעם ישראל ע"פ תורת ישראל וזאת הייתה עבודתו בכל ימי חייו, עד היום האחרון. וכל מה שטרח הרב קוק לא טרח אלא להרבות היישוב בארצנו הקדושה, ולמלאת חורבנה מאנשים יראים ושלמים אוהבי תורה ועבודת הקודש באה"ק. וידוע מאמרו שתקוותו שמאה יראים ההולכים בתורת ה' רבבה ירדופו, וקדושת הארץ תופיע הארת קודש ורוח רוחני על כל הבאים מחוץ לארץ, ספוגים ולעוטים מחלאת עבודה זרה בטהרה, ואוירא דארץ ישראל יחכימם לשוב ולחיות ברוח תורתנו הקדושה כראוי בהיכל מלך ארצנו הקדושה.' (מספרו "שלוש דמעות" שבו הספדים על גדולי ישראל כמו מרן הגאון הח"ח זצוק"ל והגאון הרב יהודה מאיר שפירא מלובלין זצ"ל)

הספד הגאון הרב יהשע קניאל זצ"ל

'נקודה אחת הייתה תוכן חייו של רבנו, והיא נחוצה לנו מאד בימים טרופים אלה, והיא מידת האהבה.

האהבה האמתית, אומר רבנו בספר 'חבש פאר' [דרוש א'] - היא בבחינת אש, מכיוון שהיא נובעת ממקור אמת התורה שהיא אש-דת, לכן גם האהבה היא אש, "רשפיה רשפי אש שלהבתיה" [שיר-השירים ח,ו], והיא הקובעת את צורתו של האדם, את תכונתו, מגמתו, ושאיפותיו ואת דמותו אשר בצלם אלקים ברא אותו.

זה היה תוכן חייו של רבנו: אהבת ה' אחד, אהבת עם אחד, תורה אחת, מנקודת ה' אחד ושמו אחד, "קוב"ה, אורייתא וישראל חד הוא" [זוהר ויקרא עג,א], אהבת ארץ ישראל בתור חלק בלתי נפרד מעם ישראל, "'גוי אחד בארץ' - עִמהּ אִקרון אחד ולא אינון בלחודייהו" [זוהר ויקרא צג,ב]. ואהבה זו התבטאה בכל נימי נפשו ונשמתו, בשמירת המצוות ובאהבת ישראל, לַכלל ולפרט, עד מסירות נפש ממש, מפני שהיא הייתה מיוסדת על האמונה שהיא הייתה שירת חייו, בה חי, בה הגה, ולה היה שר את שיר האמונה הנאמנה, ל"תורת חיים חמדתנו מפי עליון נִתָנה, נצח היא נחלתנו ממדבר מתנה", לעבודה, "פה נעבוד צורנו בחדווה וברננה עלה נעלה לרגלינו שלש פעמים בשנה". אלה לא היו דברים מן השפה ולחוץ, מי שהיה נוכח בחגיגת החג בבית רבנו, הרגיש את האמונה העמוקה שהתבטאה בשירי קודש אלה. לארץ ישראל היה שר, "לעד חיה בלבבנו האמונה הנאמנה לנחול שוב נחלתנו אב המון קנה". ואפילו אם עננים מתקדרים על שמנו אין לנו להתייאש, כי אל חי הוא מלכנו "חַי חַי הוא גואלנו"! והאמונה הנאמנה הזאת הביאה את אש אהבתו להתלקח, על כל רצונו ועל כל ענייניו הפרטיים. לא רק שויתר על קרייֶרות גדולות למען הארץ לפני בואו ליפו, ובפעם השנייה לירושלים, אלא כולו היה אש קודש לעם וכל קדשיו.

"ודילוגו עלי אהבה" - ומתוך אהבה היה מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות. אין אנו מוצאים אותו בשטח אחד, בכיוון אחד. אותו הגאון בהלכה שענה תשובות לאלפים, וחיבר ספר הלכה ברורה על כל הש"ס, היה גאון מעמיק באגדה, החוקר הפילוסוף כאחד מן הראשונים והיה אחד מן המקובלים הגדולים, זה שכל למודו ההלכתי היה בדרכו של הגאון הקדוש הגר"א ז"ל, וחיבר ספרים ביאורים על דברי הגר"א, היה גדול החסידות, והיה בקי בכל ספרי החסידות, עד שגדולי האדמו"רים היו משכימים לפתחו והתפלאו על רב ידיעותיו. בַכל מצא את קו המשוה, את הקו המאחד ומחבר את המקצועות זה לזה. כי אי אפשר היה לו להזניח איזה מקצוע שהוא חלק מן התורה ומקודש באומה, ומתוך אהבה היה זהיר במצוה קלה כבחמורה, לא רק במצוה האמורה בתורה, או אפילו בדברי סופרים, כי אם אפילו במנהגי ישראל, מנהגים שרבים מן הגדולים לא דקדקו בהם.

ומתוך אהבה לכל חלק מן העם, היה מקרב אפילו את אלה שהתרחקו מהתורה, אם היו עוד מחוברים אל העם בתחיתו בארצו, בהאמינו שכל זמן שהאיבר עוד מחובר אל החיים, יש בטחון שהכח הסגולי הפנימי שבעם סגולה, ישפיע עליו סוף סוף לשוב גם לתורתו, ושב ורפא לו והיה יהודי שלם ותמים. זו הייתה אהבת רבנו המיוסדת על האמונה הנאמנה שרשפיה רשפי אש שלהבתיה.

ובימים אלה, עלינו לטפח את מדת האהבה, להפיץ את אור האהבה של רבנו הגדול על כל חלקי העם. וכתוב: "ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלקיך" [דברים ט"ז, כ"ב] שלא יקים כל אחד מצבה לעצמו. ורבנו היה רגיל לאמור: לא לעשות מצבה לשם ה' שהיא בלי היקף מחיצות, (בבחינת) ככל הגוים בית ישראל, "כי אם אל המקום אשר יבחר", במקדש, המרוכז במסגרת תורת אלקים חיים, והמאחדת את כל העם לחלקיו, "לאהבה את ה'" ואת ישראל עמו לכל קנייניו, אז נזכה בודאי שה' יקיים את דברו לזכור חסדי אבות ולהביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה.' (מתוך: 'מאבני המקום' כרך י"א)

הספד הגאון הרב יצחק יעקב אשכנזי זצ"ל, דיין ומו"צ בפלוצק

'לשרטוט דמותו הרוחנית של מורינו ורבינו הרב הגאון הצדיק נשיא הרבנות הראשית בארץ ישראל מרן הרב רבי אברהם יצחק הכהן הגדול קוק ז"ל. מה שאמרתי בין כסה לעשור שנת תרצ"ו בשבוע שחל בו שלושים יום לפטירתו, בבית הכנסת הגדול בפלוצק.

חז"ל אמרו "כל תלמיד חכם שיש בו דעה, כאילו נבנה בית המקדש בימיו". וכדי להבין מה זאת דעה? נביא דברי הרב בעל ספר "חובת הלבבות" שכתב: "כי המכוון של דעת היא, לחקור על עניין האלוקות, וכל מי שיכול לחקור ולהבין האלוקות, חייב לחקור ולהבין כפי השגתו. ומי שמתעצל להבין, דומה לחולה שבקי בחוליו וברפואתו, ומתעצל לעיין ברפואת הרופא לדעת אם דרכו נכונה או לא". וזה הוא הביאור של הכתובים "דע את אלוקי אביך" "השכל וידוע אותי" "וידעת כי ה' הוא האלוקים". וכמו כן אמר הבעל שם טוב ז"ל: כי יש שני מיני מאמינים א) מצד קבלת אבותיו. ב) מצד החקירה. הראשון יש לו מעלה שאי אפשר לפתות אותו, ויש לו חסרון כי האמונה אצלו היא מצוות אנשים מלומדה. והשני יש לו מעלה שהכיר הבורא מצד החקירה, ויש לו חסרון שנוכל לפתות אותו בראיות סותרות. ומי ששתי המידות בידו שסומך על הקבלה וחוקר בעצמו מדעתו, אין למעלה הימנו וזו היא אמונה שלימה. ואומר עוד: תכלית הידיעה היא שלא נדע, אבל יש ב' סוגים: א) שאינו משתדל לחקור ולידע, מאחר שאי אפשר לו לידע. ב) שחוקר ודורש עד שידע שאי אפשר לו לידע. וההפרש בין שניהם היא, לשנים שרוצים לראות את המלך, אחד נכנס בכל חדרי המלך ונהנה מאוצרי והיכלי המלך, ואח"כ ראה כי לא יוכל לראות את המלך, והשני אמר מאחר שאי אפשר לראות את המלך לא אכנס כלל לחדר המלך, וכמובן שהראשון טוב יותר, כי עכ"פ נכנס בהיכלי המלך. וכן כתב בספר ה"תניא" על הכתוב במלאכי "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו",  אשר לכאורה צדיק ועובד אלוקים חד הוא? ואמר, כי גם איש שלא עבר עבירה מימיו וקיים כל המצוות, אלא שאין עליו אור ד' המאיר על הנפש מפני שאין יצרו עומד לנגדו לבטלו, ואין צריך ללחום עמו כלל, כי חזק עליו ההרגל שנעשה אצלו לטבע, אע"פ שאיש כזה בודאי אינו בכלל רש, אבל הוא אינו עובד אלוקים. ולכן "התלמיד חכם שיש בו דעה", הוא איש כזה שאינו רק עובד את ה' מצד ההרגל, אלא שהשיג בשכלו ענייני אלוקות. ואיש כזה דומה לבית המקדש, כמו אשר הבית המקדש היה משפיע מקדושתו על אלה אשר באו לתוכו, כמו שכתב השל"ה על הקרא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם": דהיה לו לומר "ושכנתי בתוכו"? אלא הפירוש שע"י שיעשו את המקדש אשכון בתוכם, בלב כל אחד מישראל. ולכן הלל בשמחת בית השואבה אמר "אם אתה תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך", אשר כוונתו הייתה כי במה שהישראל מבקר את בית המקדש גורם כי "אני", הכוונה השכינה, רוח ביהמ"ק, יביא אותו אל ביתו, כמו כן תלמיד חכם כזה, משפיע מקדושתו על כל הסביבה.

על הבעש"ט ז"ל אמרו כי הוא הוריד את השכינה משמים על הארץ, הוא הראה שמלוא כל הארץ כבודו, ולית אתר פנוי מיניה. וכמו אשר הבית המקדש היה מרכז האומה, אשר היה מרכז סביבו כל חלקי האומה- ואף הנוכרי לא בין האומה הישראלית היה לו שייכות אל בית המקדש, כמו שנאמר: "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", וגם שלמה המלך אמר בתפילתו "וגם את הנוכרי אשר לא מעמך ישראל, ובא והתפלל אל הבית ואתה תשמע מן השמים"- כמו כן תלמיד חכם כזה, מאחד סביבו כל בני האומה, אוהב כל אחד ואחד. על הבעש"ט אמרו "כי הוא היה אוהב את כל אחד מישראל אפילו הפחות שבפחותים", "ובעת ששמחו הרבנים על מפלת הפרנקיסטים אשר הבישוף גזר עליהם שישתמדו, הצטער הבעש"ט ואמר "השכינה מיללת ואומרת כל זמן שהאיבר מחובר יש תקווה, וכשחותכין האיבר אין לו תקנה".

הרב קוק היה הת"ח שיש בו דעה. לבד גאוניותו בתורת הנגלה אשר היה בקי בכל התורה, ולא הניח מקרא, משנה, גמרא, בבלי, וירושלמי, ספרא ספרי ותוספתא אשר לא למדה, היה גם גאון בתורת הנסתר והקבלה. אצלו לא היה האמונה באלוקים וקיום מצוות התורה מצוות אנשים מלומדה, מצד הקבלה לבד, כי אם טייל בפרדס לחקור ולהבין את האלוקות, וכמו רבי עקיבא נכנס בשלום, ויצא בשלום, והגיע עד חקר אלוקי, והבנת היהדות.
והוא היה הבית המקדש של דורנו, אשר מקדושתו ומנועם מידותיו השפיע על כל הישוב בארץ ישראל. וגם מחוץ לארץ ישראל. הוא היה הבית המקדש אשר היה מרכז סביבו כל חלקי האומה הישראלית. אהבתו הייתה גדולה לכל אחד מישראל, הוא מצא זכויות אף על אלה שאינם שומרים מצוות התורה, ואמר עליהם כי הם מלאים מצוות כרימון.

בספרו 'אגרות מהרא"י' [אגרות הראי"ה] מוצאים אנו מה שהשיב לאחד ששאל ממנו עצה, אם לעזור לבניו שאינם הולכים בדרך ה'? ואלה דבריו: "דעתי מסכמת שאין לנו להתיאש משום בן ישראל, סוף סוף פעל אור ה' אשר הופיע בעולם על ידי תורה הקדושה, שעכשיו אין לנו כבר אותה המינות הארורה אשר כל באיה לא ישובון, עכשיו אפילו הדעות היותר רעות עומדות הן על הבסיס של בקשת היושר והצדק, שבאמת היא בעצמו דרך ה' שצווה אברהם אבינו ע"ה את בניו ואת בני ביתו לעשות צדקה ומשפט. הנשמה הפנימית של קדושת ישראל מסתתרת בקרב לבבם, וכאשר רואים את רוב העוול הנעשה בסדרי המדינות לפי השקפתם, נעשו ללוחמים בעד הכלל, אע"פ שהם טועים בזה מכל מקום אי אפשר לדמות אותם לרשעים ההולכים אחר תאוותם באין מטרה של יושר, וכאשר רוב הזמן יתהפך יכירו את המעוות". (מכתב ה' ו'). ואומר עוד: 'אע"פ שהעולם יורד ירידה אחר ירידה, מכל מקום אין זה כי אם מצד החיצוניות שלו, אבל מצד הפנימיות כוח הכלל של קדושת האומה, כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים מפני שהקדושה מצטרפת, ועל כן כללות האומה בתוכיותה מלאה יותר אור ד', אלא שאין הדבר נגלה לעין עד בוא משיח צדקנו. ועל כן בזמן שהיה רחוק מגאולה, היה אפשר רעות בפועל כמו עבודה זרה וכישוף, אבל בזמן הקרוב לגאולה אין כוח לקליפה להמציא אמונות רעות, כי אם להקליש את אור האמונה בלב החלשים, והרע שבהם איננו כי אם חיצוני, ובתוכיות הנשמה הכל טוב וקדוש. וזהו סוד "עני רוכב על החמור" שאמרו בתקוני זוהר שהיא דרא דעקבתא דמשיחא, דהיא "טב מלגאו וביש מלבר", סוד "כולו הפך לבן טהור", דחמור אע"פ שיש בו סימני טומאה יותר משאר בהמות טמאות, יש בתוכיותו קדושה שהרי הוא קדוש בבכורה'. (מכתב ט"ו).

ולדעתי רעיונו הקדוש של הרב קוק ז"ל יש לו מקור בדברי התלמוד (מכות דף כ"ד) במה שאמרו "דרש רבי שמלאי שש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו לו למשה, בא דוד והעמידן על אחת עשרה "מי יגור באוהליך, מי ישכון בהר קדשך, הולך תמים ופועל צדק, ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה, וחרפה לא נשא על קרובו, נבזה בעיניו נמאס, ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימיר, כספו לא נתן בנשך, ושוחד על נקי לא לקח". בא ישעיה והעמידן על שש, "הולך צדקות, ודובר מישרים, מואס בבצע מעשקות, נוער כפיו מתמוך בשוחד, אוטם אוזנו משמוע דמים, ועוצם עיניו מראות ברע". בא מיכה והעמידן על שלוש, "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך". חזר ישעיהו והעמידן על שתים "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה". בא חבקוק והעמידן על אחת, "צדיק באמונתו יחיה". ורש"י מפרש זאת ואמר: "בתחילה היו צדיקים והיו יכולים לקבל מצוות הרבה, אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולו אין לך אדם שזוכה, בא דוד והעמידו כו', כדי שיזכו אם יקיימו י"א מצוות הללו, וכן כל שעה דורות של מטה הולכין ומתמעטין אותו".

אבל לא לבד לבני האומה הישראלית הייתה אהבתו גדולה, כי אם היה אוהב את כל אדם. הוא אומר: אני אוהב את הכל, איני יכול שלא לאהוב את כל הבריות, את כל העמים, רוצה אני בכל מעמקי, בתפארת הכל. אהבתי לישראל היא יותר נלהבה, יותר עמוקה, אבל החפץ הפנימי מתפשט הוא בעזוז אהבתו על הכל, ממש אין לי כל צורך לכוף את רגש אהבה זה, הוא נובע ישר מעומק הקודש של החכמה, של הנשמה האלוקית, ולכן אמר איש האמת, איש התם, יעקב אבינו: "על כן ראיתי פניך כראות פני אלוקים" ודבריו לא ישובו ריקם, ואהבת אחים של עשיו ויעקב, של יצחק וישמעאל, צריכה להתלות עם כל אורחותינו באחרית הימים. (ערפילי טוהר אגרות מהרא"י). וממש כדברים האלה אמר התנא הגדול רבי עקיבא "חביב כל אדם שנברא בצלם, חביבין ישראל שנקראו בנים למקום". וגם נביאנו הגדולים לא רק כי הרגישו בצער עמם, כי אם גם צער כל האומות, נגע אל ליבם. לדוגמא "ליבי למואב יהמה" ועוד כאלה.

בדרך כלל היה ליבו של הרב קוק ז"ל מלא חמלה ואהבה אל כל יצורי עולם, אל כל בעל חי, ועל כן לא נתפלא אם מוצאים אנו כי הוא היה מצדד בזכותו של חברת צער בעלי חיים. ואמר: 'כי הנטיה של המוסר לקראת משפט בע"ח בכללם, ודרישת זכויותיהם מהאנושיות, גנוזים באורח פסיבי טבעי בעמקי התורה. "אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה", "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה". וגערה נסתרה יש בקמטי התורה באכילת בשר, "תאמר אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר תזבח ואכלת בשר", כשהתאוה הבהמית היתה מתגברת לאכילת בשר, ואז אם בשר החיים היה כולו אסור, לא היתה ההריסה המוסרית מבחנת כלל בין אדם לבהמה, הסכין, הגרזן, הגוליטינה, או זרם האלקטרון, היה עובר על כולם כאחד, כדי למלא את הקיבה הזוללה, של האנושיות המקולטרת, ועל כן באו המצוות בסדר אכילת בשר, בצעדים המובילים אל המטרה העליונה. כיסוי דם חיה ועוף, שהעוול הנעשה עמהם הוא יותר ניכר, הם ברובם אינם סמוכים על שולחן האדם, ואינם מטרידים אותו בטיפולם "אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושחטו וכסהו בעפר", הכרת החרפה, היא התחלת רפואת המוסר, כסה הדם, הסתר חרפתך, המחאה האילמת תהפך לקול נכאים, ותצליח את דרכה. כן צווי הזביחה בהקלת הצער, תופש את הרושם שלא עם דבר הפקר הנך עוסק, כי אם נפש חיה. וכן איסור של אותו ואת בנו, ושלוח האם מעל הבנים, כולם מתקבצים להד של דמונסטרציה אבירה, לקראת העול הכללי. וכמו"כ איסור החלב, אם תזבח את החי, אבל לא בשביל התאווה הפחותה של הזלילה התאוונית הבוחרת במשמן, הלוקסוס הפראי של אכילת הלב ודם, בתור רוחא לבסומי, נוטל את העוקץ היותר חד של הזלילה האכזרית. וכן איסור בשר בחלב, החלב הטבעי, לא נוצר להלעיט את קיבתך, אשר היא כ"כ קשה ואכזרי, עד כדי אכילת בשר החי. וכן איסור הטריפה, רחם לפחות על האומלל, עם ערל לבבך מרחם על הבריא, והחזק, וכשם שתצא השאיפה הדמוקרטית ע"י השתלמות השכלית, והמוסרית הכוללת, "שלא ילמדו עוד איש את אחיו, ואיש את רעהו לדעת את ה', כי כולם ידעו אותו", כן תצא השאיפה הצפונה למשפטי בע"ח בבוא עתה'. [טעמי המצוות].

ואם כי מפורסם היה הרב קוק בגאונותו ובצדקתו בכל העולם היהודי, אעפ"כ לא חסרו לו גם מתנגדים בעד שיטתו זאת, שקרב את החפשים בדת. אחד מגדולי האדמו"רים בפולין אמר עליו כי מפני חיבת הארץ הוא מטהר את השרץ. ורבים מהקיצוניים מהישוב הישן בארץ ישראל, רדפוהו, ומררו את חייו עד מאוד, אבל הוא עמד איתן על דעתו, ולא חת מפני כל. הוא משיב לרב אחד שהתנגד לשיטתו, ובין יתר הדברים הוא כותב: 'מה שכתב מר לתמוה עלי שאני מקרב גם את פושעי ישראל, כדי להחזירם בתשובה, ידע הדר"ג כי בדורינו אע"פ שיש שפלות בענין הבחירה, אור הסגולה מאיר בהם, והם מחבבים את כללות ישראל וחושקים בא"י, מחויבים לקרב כאלה שסגולה פנימית להם, לעורר יותר את הכוח הטוב הצפון בהם, עד שיתגבר על הרע ויכניע אותו. וכן הייתה מידתו של משה רבינו לקרב את הרחוקים, עד שקרב אפילו את הערב רב. ואמרו בזוהר שחסדיו של משה היו גדולים משל אברהם, שאברהם אבינו לא ביקש רק בתנאי אולי ימצאון שם עשרה, אבל משרע"ה ביקש בלא שום תנאים "אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", שהיא מסירת הנפש. וכדעת ר' מאיר בין כך ובין כך קרויים בנים. וכל המתאמץ להטות כלפי חסד, ולהמליץ על ישראל אפילו כשאינם עושים רצונו של מקום, הרי זה משובח. ומה שכותב שכאבו נעכר על שאיש כמוני ילך בדרך זה דרך מסוכן, ידע אדוני כי הדרך שאני הולך עליה בעבודת ה' ית"ש, הרבה הרבה עמלתי עליה בדמי, בבשרי, במח עצמותי, וכל כוחי, עד שהאיר השי"ת ברחמיו את עיני, לעמוד עליה. ולפני איננה דרך מסוכנה, כי אם דרך הקודש יקרא לה, והיא אורח צדיקים, וכל מי שיתנהג במנהגי, יזכה לראות את האור ואת האמת שיש בדרך ישרים סלולה זו'.

אולם אל נפול נא בטעות כי הרב קוק ז"ל השלים עם ההפקרות בענייני הדת של חלק מן הפועלים בארץ ישראל. להיפוך, הוא היה הלוחם האמיץ והיותר חזק נגד חילול הדת. הוא הוציא קול קורא בשם "פצעי אוהב" להפועלים העברים בא"י ובין יתר הדברים הוא כותב: 'בושים אנחנו לפרט ברבים את השממון הנורא בחיים הפנימיים, המתראה כעת בחיינו בא"י. אי אפשר אחים יקרים לשתוק עוד. בראש כל הריסות הרוחניות תופס מקום חלול הקודש של חלול שבת ההפקרי הנורא מאוד. והשולחן הולך ונעשה מגואל, נבילות וטריפות נאכלים בפרהסיא, בלא שום רגש של בושה, ועד היכן היא הגבול, איכה יעמוד הלב איך תחזקנה הידיים, לבזות כ"כ את נכסי הקודש היותר אדירים של האומה? הלב מתפקע מכאב, אוי מה היה לנו, תנו כבוד לה' בטרם יחשיך, בטרם ינגפו רגליכם על הרי נשף, שובו שובו בנים, שובו אל רוח עמינו, אל תורת אלוקינו'. ובמקום אחר כותב אל המזרחי על דבר הסעיף החקוק בציונות עוד מהקונגרס הראשון "שהציונות אין לה דבר עם הדת". ואלה דבריו: על החוק האלילי המחפיר הזה, ילחם המזרחי בכל כוח, ולא ישקוט, ולא ינוח, עד אשר יגדע אשרה זו, ויעקור שורשיה, הפורים ראש ולענה'. ומזה אנו רואים כי הוא היה הלוחם היותר גדול נגד חלול הדת בארץ ישראל, ורק כי הוא ניהל מלחמתו בסדר ובנחת. והיה אומר כי אם היו גדולי הדור נוהגים מנהגו, היה שם שמים מתקדש, ורבים היו שבים בתשובה שלימה.

חז"ל אומרים: "שלושה נביאים הם, אחד תבע כבוד האב וכבוד הבן, אחד תבע כבוד האב ולא כבוד הבן, ואחד תבע כבוד הבן ולא כבוד האב, יונה תבע כבוד הבן, כבוד האומה הישראלית, אבל לא תבע כבוד האב, לכן נאמר: "ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר, שנית ולא שלישית. אליהו תבע כבוד האב, קנא קנאתי לה' צבאות כי עברו את בריתך, אבל לא תבע כבוד הבן, הוא דבר לשון הרע על העם, לכן נאמר לו שוב לדרכך המדברה ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך, שאין ת"ל תחתיך, אלא שאי אפשי בנבואתך. אבל ירמיהו תבע כבוד האב וכבוד הבן לכך נכפלה נבואתו" (מכילתא בא). יש לנו בדורינו שלושה סוגים אלה: יש אנשים גדולים התובעים כבוד הבן - כבוד האומה הישראלית, אשר מסורים בכל ליבם ונפשם, להקמת הבית הלאומי העברי בארץ ישראל, ולהשיב אל העם את כבודם אשר גלה מהם, אבל אין תובעים כבוד האב, כבוד הדת הישראלית. ולעומתם, ישנם גאונים וצדיקים התובעים כבוד האב, עובדים בעד חזוק הדת, אבל אין תובעין כבוד הבן. והוא - הרב קוק, היה מן המעטים, התובעים כבוד האב וכבוד הבן, הוא היה לוחם כביר בעד קיום התורה והמצוות, ולוחם כביר בעד קיום האומה בארץ אבותיו.

בשנות המלחמה האחרונה היה בלונדון, והוא היה בין המסייעים לההצהרה הגדולה הנקראת "הצהרת בלפור", אשר בהצהרה זו מבטיחה לנו ממשלת בריטניא הגדולה לעזור לנו בהקמת בית לאומי עברי בארץ ישראל. והוא הוציא אז קול קורא באנגלית וביהודית, ובין יתר הדברים הוא כותב: "את גזלתנו אנחנו תובעים בשלמות, ארצנו הקדושה והיקרה מוכרחת לחזור אלינו לגמרי בלי שום פשרות. באה העת שכל אלה שהרסו, או שאבותיהם השתתפו בהריסת עמינו וארצנו, יהיו מוכרחים לשוב מדרכם. ובתור תקון לטעותם הנורא, מוכרחים לתת לנו את הנוחיות לשוב ולבנות את בית יעקב הנהרס. אנחנו הצלנו את האנושיות מהאלילית החשוכה העבדותית, והעמים השיבו לנו על זה, בגזול את אדמתנו ובשריפת בית מקדשנו, בשחיטות אכזריות, באוטו-דה-פה, בטלאים צהובים, ועוד כאלה. ועתה כאשר כבר עומדים בסוף המלחמה, ואנו יודעים שהעתיד שאחרי המלחמה יביא חיים חדשים, האם אין עלינו בשעה הנוראה הזאת, להודיע לכל העמים התרבותיים, כי אם לא יתרחצו מהרצח ומהגזל שעוללו לנו, מעמידים הם בסכנה את כל תקון העולם". כולנו זוכרים עוד את מלחמתו הגדולה בעד זכויותינו על הכותל המערבי, את נאומו הנפלא דברים חוצבים להבות אש אשר נאם בפני הועידה האנגלית הנשלחה לארץ ישראל אז, ואשר דבריו עשו רושם גדול בכל העולם. וכאשר הלורד גנרל אלנבי אשר כבש את ארץ ישראל אמר לו כי אין מקום בארץ ישראל בעד הרבה יהודים, יען כי הארץ קטנה, השיב לו הרב קוק כי בני עם ישראל השבים לארצם, שבים אליה כבנים השבים אל חיק אמם, ואצל אם רחמניה אין מרגישים כלל דוחק ואי אפשר כלל לומר צר לי המקום שאשב בירושלים.

דומה היה נשיא הרבנות הראשית הראשון של הישוב החדש בארץ ישראל, לרבנו הקדוש רבי יהודה הנשיא, אשר מעינו ודאגתו היו רק צרכי העם וטובתו, ומעשרו הרם אשר היה לו, לא נהנה מאומה, כי אם כלכל בזה תלמידי חכמים ועניים בשעת דחקם. אולם גם לרבי לא חסרו מתנגדים, וכאשר פעם אחת לטובת עם, הפקיע איזה מקומות בארץ ישראל מחיוב תרומה ומעשרות ושמיטין ויובלות, חברו עליו אחיו ובית אביו, וחכמי דורו, והיו מלינים עליו ואמרו "מקום שאבותיך ואבות אבותיך היו נוהגים בזה איסור אתה בא להתירו?" אבל הוא עמד על דעתו ואמר "עטרה זו הניחו לי מן השמים" (חולין י'). ופעם אחת כאשר ישבו במסיבת רעים, והנשיא אמר לבני ר' חייא שיבדחו את המסובים מעט, אמרו "אין בן דוד בא עד שיכלו שתי בתי אבות מישראל, ואלו הן: הנשיא שבארץ ישראל ונשיא הגולה", והבין הנשיא כי כשנכנס יין יצא סוד והם דברו אשר בלבבם, אמר להם קוצים אתם מטילים בעיני". ואעפ"כ כולם הכירו את כבוד גדלו וצדקתו, וגדול היה רבי יהודה הנשיא בעיני כל העם בארץ ישראל ובחוץ לארץ. וכמו כן רבנו הנשיא שלנו הרב קוק ז"ל, אם כי לא חסרו לו מתנגדים, אעפ"כ כולם כבדוהו, וראו בו היחיד בדורו, יחיד בגאונותו, יחיד בצדקתו וקדושתו. ואנו אומרים עליו את הדברים אשר אמר בר קפרא תלמידו המובהק של רבי יהודה הנשיא כאשר שמע כי נח נפשיה דרבי יהודה הנשיא: "אראלים ומצוקים אחזו בארון הקודש, נצחו אראלים את המצוקים, ונשבה ארון הקודש". אחינו בני ישראל בכל קהילות ישראל התפללו לה', כי יקרע את גזר דינו הקשה, וישאיר לנו עוד את השמש המאירה אשר האיר לנו פנות מחשכינו. אבל אהה! "המצוקים נצחו את האראלים ונשבה ארון הקודש".

בתלמוד יסופר "רב אשי אמר לבר אבין ההיא יומא מאי אמרת? (בהספדא שלי מה תאמר) אמר: אמינא בכו לאבלים ולא לאבידה, חלש דעתיה דר' אשי (מועד קטן דף כ"ה ע"ב). וכתב בחדושי אגדות מהרש"א דעל כן חלש דעתיה, משום דאי אפשר לצדיק לדמות לאבידה משום דיש לו השארות הנפש לעולם הבא. לדעתי נאמר עוד כי לכן אין זה אבידה, יען כי מה שהשאיר אחריו ר' אשי, הוא דבר קיים לדורי דורות. וכמו כן אנו אומרים כי את הספרים שהניח לנו הרב קוק ז"ל, הם יהיו לנו עוד למורה דרך על עידן ועדנים. מצינו כי רב אמר לר' שמואל בר שילת "אחים בהספידא, דהתם קאימנא" (שבת קנג) וכתב רש"י: "בשעת מיתתי התאמץ בהספד שלי שיתחממו ויבכו דהתם קאימנא בשעת ההספד ואשמע איך תתחמם". וראיתי עוד לפרש כי פעולה אחת יקרה הייתה לו לרב והיא הייתה הרבצת התורה, ועל כן קרא לר' שמואל בר שילת אשר היה מלמד תינוקות אשר עליו קרא רב 'מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד כגון ר"ש בר שילת' (ב"ב ח') ואמר לו: "אחים בהספידא" - אתה תספיד אותי ותחמם את ההמון הנאספים בהספד, להעירם שיעזרו להרבצת התורה, כי "התם קאימנא" כי כל ימי חיי עבדתי בעד מקצוע זה. ועל כי עבודתו היותר גדולה של הרב קוק ז"ל היה גאולת הארץ, ושיבת העם אל אדמתו, בספרו 'אורות התשובה' פרק י"ג וי"ז הוא כותב: "תחיית ישראל היא היסוד של בנין התשובה הגדולה, תשובת ישראל העליונה, ותשובת העולם כולו שתבוא אחריה, התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל אצרה, אל מהותה, אל רוחה, ואל תכונתה, באמת אור של תשובה יש בה, והדבר מתבטא בביטויה של תורה ושבת עד ד' אלוקיך, כי תשוב אל ד' אלוקיך".

ועל כן בהספדו של הרב קוק ז"ל נעשה בזה רצונו של הצדיק, אם נעורר את העם בעד גאולת הארץ. היום בבוקר בסליחות אמרנו: "אזכרה אלוקים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה". בעיני אחדים נראים בוודאי הדברים האלה כגוזמא, איך אפשר לומר עתה "ועיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה", בעת אשר ידענו כי לבד הירושלים הישנה מהישוב הישן, בנינו עוד ירושלים החדשה, עיר בנויה לתפארת, אשר אין לה להתבייש בבניינה מפני ערים גדולים אחרים במדינות אחרות, ועתה העיר "תל אביב" הבנויה בטעם האירופאי. ועוד ערים ומושבות אשר בנינו, אשר כל רואיהם מתפלאים על רוב יופים, והדר גאונם, האם אחר כל זה עוד אפשר לומר "מושפלת עד שאול תחתיה"? אבל רבותי, אין הדבר גוזמא. כל העמים בני האומה יושבים על אדמתם, ורק מיעוטם נמצאים במדינות אחרות, אבל אנחנו רק מעוטא דמעוטא יושבים על אדמתנו, ורוב הגדול של העם מפוזר ומפורד במדינות זרות, ורבים מגורשים ממקומות מושבותיהם, ונעים ונדים במדינות שונות. ולכן באמת אמרנו: "כי עיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה", ובכן תנו האפשרות לגאול את הארץ, וליישב עליה את בנינו הנעים ונדים. וגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, וזכותו יגן עלינו כי השנה החדשה הבאה, תהא שנת שלום, שנת מנוחה, שנת גאולה וישועה.' (נעתק מתוך החיבור הנדיר "כוכב מיעקב", שנדפס בסוף הספר "כנפי יונה" לגאון הרב יונה מרדכי זלוטניק זצ"ל)

מדברי הגרא"ז מלצר זצוק"ל בהספדיו

עמד על האבידה הגדולה לכל בית ישראל, שעה שנלקח מאיתנו רבנו ומאורנו שהיה "יחיד בדור בגאונותו, ביראתו, בצדקותו ובחסידותו ובמעשיו הגדולים", כלשונו.

"אבי אבי רכב ישראל ופרשיו... צריך להרגיש, שנפגע עמוד השדרה של כלל ישראל... שקולה מיתתם של צדיקים כשריפת בית-המקדש".

"במשך תשע שנים, רוב הזמן - ישב הרב וכתב "הלכה ברורה", ולפעמים ממש כאבה היד. מידי פעם, הייתי נכנס לברר עניינים קשים. הרב היה שקוע בעניינים אחרים, אבל מיד כששאלתי, נפתח המעין, והכול קיבל אור חדש, עד שנדמה שזה עתה עסק הרב בדיוק בסוגיה זו!"

"אני מקנא ברב. הלוואי שביום כפור הייתי זוכה להתפלל כמו תפילת הרב בכל יום של חול".

"שפתי כהן ישמרו דעת", נכון שהייתה לו גאונות ענקית. הוא היה יכול להמציא חמישים פלפולים ברגע קטן, אבל הוא סילק הכול הצידה משום ש"תורת אמת הייתה בפיהו!".

"הייתי בחמש שנים יותר צעיר ממנו. מכל מקום בוולוז'ין למדנו יחד. אחר כך במשך הזמן התפזרנו איש אל מחנהו. אחרי כמה שנים זיכני הקב"ה לעלות לארץ ישראל, ואז שוב נפגשנו. אמנם בשנתיים האחרונות הזדמן לנו להיפגש יחד על הכרמל, להתפלל יחד וכו'. במשך שבועות אחדים, היינו בצוותא בחלק גדול מן היום, וניתנה לי אפשרות להתבונן עליו הרבה יותר מאשר בפגישה ארעית. אז ניתנה לי הזדמנות לראות איך נראה פרצופו של אדם שאין לו רגע בלי קדושה!"

מהספדו של הגרי"מ חרל"פ זצ"ל

"בכל דור ודור שותל הקב"ה בעולם, את הנשמה הגדולה של האדם הגדול, הראוי והמכוון בשביל אותו הדור, ולפעמים גם בשביל הדור הבא אחריו.

אולם יש והקב"ה מוריד מהעולם העליון, מתחת כסא כבודו יתברך, פעם בעשרה דורות, נשמה עליונה כזאת, המאירה בשלל אורותיה וגווני זיקי ברק מתוך ערפילי טוהר, לא רק בשביל הדור הזה שבו היא מופיעה, אלא גם ובעיקר בשביל כמה דורות הבאים אחריה.

כך היה גאון עוזנו ותפארתנו, מאור ישראל וקדושו, מרן הראי"ה קוק זצ"ל. אור גנוז עליון היה, ספון טמון באוצרו של הקב"ה, והצופה נסתרות ראה כי עם התנוצצות פעמי הגאולה, צריך להוריד אור גנוז זה לעולם, כדי להאיר את מחשכי הגלות בליבות בני ישראל, להלהיבם ולעודדם, לעוררם ולהכינם לקראת תחיית האומה, והתקרבות הגאולה העתידה לבוא בארץ הקודש.

אמנם, האמת היא כי נשמה עליונה וקדושה זו של מרן רבינו זצ"ל, לא נתגלתה בזמנה כראוי בכל ישותה, בכל זהרה, בכל הודה, זיוה והדרה, כי מרוב יושרה וגודל הברקותיה המבהיקות והולכות ומתרחבות עד אין שיעור – לא יוכלו להביט בפניה, לקבל כראוי את קרני קוי זיקי אורותיה השונים, כך היו גם כאלה אשר מרוב חולשתם בנפש וברוח, לא יכלו בשום אופן אפילו מרחוק, להסתכל בזיו אור עליון זה. הוי! האומרים לאור חושך ולחושך אור, ומי עוור כמשולם... ובגלל זה היו גם כאלה אשר שטמוהו ורובו ויורו עליו חיצים, אך לא פגעו בו חלילה כלל וכלל, ולהיפך, הוא חמל עליהם בכל חום ליבו הטהור ועוז נפשו הזכה, וגם דן אותם לכף זכות.

אולם, עד עשרה דרא ילך קמעא קמעא ויזריח ויזהיר אור קדושת נשמתו ותורתו של רבינו זצ"ל, ילך ויתגלה לעין כל, וכל עם ישראל יהנה מזיו אור קדושו וילך לאור תורתו, עדי יבקע כשחר אורו של משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן!" ('שיחות הראי"ה' עמ' י"ג מפי הרב נפתלי שטרן זצ"ל).

דברי הגאון הרב שלמה קרליבך זצ"ל על הרב קוק

"כל אחד יש לו ידידים טובים, וגם הרבה מורים, "מכל מלמדי השכלתי". יש לי גם כן הרבה מורים. אני כמובן קצת חסיד ליובאוויטש, אני קצת חסיד ברסלב, קצת חסיד איז'ביצא, בעצם הרבה איז'ביצא, ובוודאי גם חסיד מודז'יץ. אבל רבותי, אין צדיק וקדוש בעולם שמדבר על אהבת ישראל כמו רבנו הקדוש הרב קוק. ואני אומר לכם: אני מסתובב ואני מסתכל על כל הספרים, כן, הם מדברים על אהבת ישראל, אבל לא כמו רבנו הקדוש הרב קוק. וגם אין צדיק בעולם שאומר שמתוך אהבת ישראל באים לאהוב את כל העולם כולו [כמו רבנו הקדוש הרב קוק].

כולם מתעלמים מזה, יהודי צריך לאהוב את כל העולם כולו, לתקן עולם במלכות שדי, ואיך מתקנים את העולם אם לא מתוך אהבה. אם שואלים את כל הצדיקים: האם יהודי מוכרח לאהוב את כל העולם? הם מתחילים קצת לגמגם, הם לא יודעים. כלומר: הרב קוק היה גדול שבגדולים בענייני אהבה. זה כך, פשוט מאוד. רבנו הקדוש הרב קוק התגורר בביתו של הסבא שלי בשוויצריה הרבה זמן, כך שזכיתי לקבל קצת השראה. אבל אני מאחל לכם רבותי, שתהיו תלמידים אמיתיים של הרב קוק, ממש שתהיו חסידים של רבנו הקדוש הרב קוק בעומק (יש לציין שהרב קוק עצמו אמר "אל לעשות לי קוקיסטים" - מובא ב"לשלושה באלול").

מדוע הקב"ה בחר באברהם אבינו ולא בנח, נח הרי היה צדיק. מה אתם חושבים, לנח לא היה שטריימל?! נח לא עשה סעודה שלישית עם הילדים שלו עד יום ראשון בבוקר?! אלא: קודם כל, זה ממש נורא ואיום, נח בונה תיבה מאה ועשרים שנה ולא מחזיר בתשובה אפילו אדם אחד. היום אנחנו מסתובבים ברחוב ואפשר להחזיר בתשובה ממש בכל פינה. רבנו נח לא החזיר בתשובה אפילו אדם אחד, מדוע הוא לא החזיר אנשים בתשובה? אלא נח ממש האמין שאם אדם הוא לא טוב, הוא לא יכול לשנות את עצמו. אם אדם הוא לא טוב, הוא לא טוב! נח האמין שאם יהודי אכל חזיר, אפילו אם בשבת הזאת אכל כשר, בוודאי ביום שני הקרוב הוא יאכל חזיר שוב. אבל אברהם אבינו, הסבא הקדוש אברהם אבינו, אמר לקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, תן לי חמישים צדיקים – אני נכנס לתוך סדום, אני נכנס לשאול תחתית, ומהם אני אביא את המשיח.

בלי לפגוע חס ושלום בכבודם של הצדיקים, אבל אין צדיק שהיו לו ממש את המידות של אברהם אבינו כמו רבנו הקדוש הרב קוק. רבנו הקדוש הרב קוק ממש האמין באמונה שלימה שאפשר לדבר ליהודי השפל ביותר, יהודי של סדום, ולעשות ממנו צדיק גמור. והוא גם ממש האמין בכל העולם כולו". ("שערי הלב", עמ' 129-126)

הסופר ש"י עגנון על הרב קוק

"בנוהג שבעולם אדם אוהב את אוהביו ושונא את שונאיו. עשה אדם לרעהו רע אינו מוחל לו, ואם יש בידו יורד עמו לחייו. ויש אדם שאינו אוהב את אוהביו ומזלזל בהם ויש שהוא מתחנף לשונאיו. אלו מידות מצויות ברוב בני אדם לגבי אוהביהם ושונאיהם. אבל ראיתי בני עליה והם מועטים, שאינם שונאים את שונאיהם ושותקים להם, ואם יש בידם לעכב רעתם לטובת עצמם מניחים להם ואינם מעכבים. בן עליה שכזה היה רבינו הגדול מורנו הגאון ר' אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. צרות רבות ורעות גרמו לו אנשי מצותו, וכרוב צדקתו כן עצמו שונאיו חינם, והוא קיבל יסורים מאהבת המקום והיה שמח על כל עליבה הבאה עליו. עליו ועל כיוצא בו אמרו חכמים (שבת פח:) עלובין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר (שופטים ה) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. דבר אחד מאלף דברים שיודע אני לספר על רבינו הגדול אספר.

הרב זושא ברנדוויין בעל בית דפוס היה בירושלים. אירע שכמה ימים לא בא לבית הדפוס. כשבא ראה ערימה של מודעות שיצאו מבית דפוסו. נטל אחת מהן וראה שכולה חירופים וגידופים על קדוש ד' מכובד מורנו הגאון ר' אברהם יצחק קוק זצ"ל. אחזה אותו חלחלה וצעק בחמתו, מי עשה את הנבלה הזאת להדפיס כתב פלסתר שכזה. מהרו והוציאו את כל הטפסים לשריפה ואל תשאירו מהם אות. אמר לו זקן המסדרים, אל נא באפך רב זושא. איש פלוני ידידך בא לכאן ונתן לנו להדפיס מודעה זו ונתן את שכרה משלם על מנת שנדפיס אותה עוד היום, ואנחנו קיבלנו עלינו בתקיעת כף להדפיס היום, ואין אנו יכולים לחזור בנו ואף לא נחזור בנו. עמד ר' זושא בצער גדול ולא ידע מה יעשה. איש פלוני ידידו מנוער היה, ופועלי הדפוס שותפים היו לריווח ולהפסד, ומורנו הרב קוק מכובד היה עליו מכל אדם, וכאן בית דפוסו מוציא עליו כתב פלסתר שכזה. נתיישב בדעתו והלך לשאול עצה ממנו. בא וסיפר לרבינו כל הדבר. אמר לו רבינו: הן בית דפוסך לא יחיד הוא בירושלים, ואם אתה מבער את כתבי הפלסתר ימצא לו כותביהם בית דפוס אחר להדפיסם, נמצאת אתה מפסיד והם נדפסים. בכך חזור לבית הדפוס ותן לו לבעל כתבי הפלסתר את כתבי הפלסתר המודפסים, והטוב בעיניו יעשה, וד' הטוב יכפר.

הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו שרואה שממרים עמו ויושב ושותק?

אילו באתי לכתוב עוד איני מספיק, שאני זכיתי לפניו שקירבני מיום שבאתי אצלו בראשית ימי החורף שנת תרס"ח וזכיתי לשמוע תורה מפיו בהלכות יסודי התורה והלכות דעות להרמב"ם ז"ל והייתי יוצא ונכנס אצלו כל הימים שהייתי בארץ עד סמוך וקרוב ליום שנתבקש בישיבה של מעלה, ואין סוף לדברים שזכיתי לשמוע מפיו, שכולם ראויים להיכתב לדורות.

מספרי זכרונות כשהם מספרים דבר גדול שראו בעיניהם, רגילים לומר: "לעולם לא אשכח את הדבר הגדול הזה". אני, שאיני יודע מה זה לעולם ומה הבטחתו של האדם כשהוא אומר לעולם לא אשכח, אומר: זה כשישים שנה שראיתי בפעם הראשונה את רבינו הגדול, עומד ודורש בדרכו הנפלאה בדברי תורה, ועדיין אני זוכר מראה זה.
יום אחד לאחר שקמו אבליו של רבינו מאבלם, נכנסתי אצל הרבנית הצדקת עליה השלום אלמנתו של רבינו נשמתו בגנזי מרומים. ידעה אותה הצדקת שדבוק הייתי ברבינו שהיה מקרב אותי וקיבלה אותי וישבה עמי וסיפרה לי קצת מהליכותיו. בתוך הדברים נאנחה ואמרה: "אזא הייליגר גוף. גוף קדוש שכזה".

סיפרתי לסופר אחד גרמני דבריה של אותה הצדקת, שמע הסופר והיה תמה. לאחר כמה שנים ביקר אותי אותו סופר גרמני בביתי. דיברנו על אנשים ועל מעשים. שאל אותי פתאום: 'זוכר אתה מה שסיפרת לי על אותה הרבנית מה שאמרה לך אחר מות בעלה? אמור לי, יש אצלכם בסיפורים שלכם דמות איש שאלמנתו אומרת אחר מותו כאותם הדברים שאמרה אלמנתו של אותו הרב אחר מות בעלה?' אמרתי לסופר: 'הבקיאים בספרותנו יותר ממני אפשר שהם יודעים'."