תמיכת גדולים במשנת הרב קוק

הגאון הרב נחמן שלמה גרינשפאן זצ"ל, ראש ישיבת 'עץ חיים' בלונדון, היה ממתנגדי דרכו של מרן הגאון הראי"ה קוק זצוק"ל ותלמיד מובהק לרידב"ז ואף כתב דברים קשים נגד "היתר המכירה" לשנת השמיטה שבו תמך הרב קוק. הוא היה מגאוני הדור ועמד בקשרים עם גדולי הדור הוא כמו מרן הגר"ח הלוי סולובייצ'יק מבריסק זצוק"ל. בעקבות פגישה ישירה עם מרן הרב קוק, בזמן שהרב קוק היה רב קהילת "היראים"/"מחזיקי הדת" (חזסידי בלז) בלונדון, הפך לחסידו ותומך נלהב בדרכו.

כאשר הוציא מרן הראי"ה את ספרו הקדוש 'אורות', התקבל הספר בברכה ע"י מבקשי תורת הראי"ה. וגם הרב גרינשפאן, עם השתייכותו ל"אגודת ישראל", הרי שהתלהבותו מן הספר הייתה גדולה ושלמה. קנאי ירושלים פרסמו מכתבי שטנה כנגד ספר נשגב זה ונגד הרב קוק, אך רובם ככולם של גדולי ישראל התנגדו להתקפות האישיות על הרב קוק וגם לאחר פרסום "אורות" המשיכו לראות בו את אחד הגדולים, גם אם התנגדו בחריפות להשקפותיו. חלקם גם תמכו בדרכו ובדדבריו ב"אורות". רק מיעוט מבין הרבנים, ובעיקר מהונגריה והמסתעף, פסל את הרב קוק בגלל דעותיו. הרב גרינשפאן הביע זעזוע עמוק ממעשיהם הנלוזים של הקנאים. הוא שלח מכתב נרגש לעורך העיתון 'הדרך', בו הוא מוחה על מעשי הקנאים, ומבקש ממערכת העיתון שיפרסמו מאמר שכתב על ספר 'אורות' כתגובה לדברי הקנאים.

המאמר לא פורסם בעיתון זה, ולכן החליט הרב גרינשפאן לשלוח את מאמרו לירחון הירושלמי 'שערי ציון'. בקובץ תורני זה, שנערך ע"י הרב שלמה בלאזר זצ"ל והרב אהרן יצחק זסלנסקי זצ"ל שהיו ממקורבי מרן הראי"ה, היו כותבים בו כל גדולי ירושלים, כגרצ"פ פראנק, הגרמ"נ אויערבאך, הגר"ש וינוגרד ועוד. גם הרב גרינשפאן פרסם מספר מאמרים בירחון זה, ובתוכם גם את המאמר הבא [שהתפרסם בגיליון של חודש שבט- אדר תרפ"א], ומפאת נדירותו וחשיבותו ראינו לנכון להביאו כאן במילואו. כדאי לקרוא את המאמר מספר פעמים, ולשים לב לרמיזותיו הנוקבות של הרב גרינשפאן, כלפי הקנאים שהעיזו פניהם בחציפות להביע דעתם הצרה כנגד דברי רוח קדשו הנשגבה של הראי"ה. מלבד זאת, מוסיף הרב גרינשפאן ביאורים מעניינים למספר פסקאות מהספר 'אורות'. וזה לשונו:

'לבקרת ספר 'אורות' להגאון פאר דורנו מוהר"י הכהן קוק שליט"א. "אור זרוע לצדיק":

חסרון גדול ישנו אצלנו במה שנוגע לקריאת ספרים ולהבקורת, כי רגילים אנחנו בהסגנון הפשוט של הספרות היום-יומית שאינו דורש שימת-לב מיוחדה, ומפני כך נשתרש בנו ההרגל לקריאה שטחית, ובראותנו ספר בתוכן מדעי או פילוסופי כתוב בסגנון רציני אין אנו חפצים לטפל בו, אולם הדבר הזה כשהוא לעצמו איננו כ"כ נורא, גרוע ביותר ועיקר הרעה הוא מה שקוראים אותו בהשטחיות הרגילה, בלי עיון וחדירה, ובזה מעקמים ומעוותים עלינו את הכתוב ומיחסים להספר ולהמחבר מסקנות והחלטות שלא עלה על ליבו, ותחת למצוא את המרגליות היקרות הבלתי ספורות, הטמונות בתוך עומק ההרצאה הפילוסופית והסגנון האצילי, הם מוצאים בו מקום לערעורים ולסתירות.

מה שמעציב ומדאיב ביותר הוא גם מה שרבים מאלה הקבועים באוהלה של תורה הרגילים לתשומת לב ועיון מרובה לכל דקדוק קל וסברה דקה כמו"מ של הלכה, מכיוון שהם באים להיכנס להיכל הספרות הקדושה של האמונות והדעות והמושכלות המופשטות, שדורשות לכה"פ, אותו העיון וההתבוננות מקיבעא הרגיל בגופי ההלכות המעשיות, סוברים להסתפק בהעברה שטחית וקריאה מקופיא וזהו הגורם הראשון להשרשת פורה ראש ולענה של קטגוריה בתלמידי חכמים.

בדברי אלה אני מכווין בייחוד כנגד אלה המערערים על הספר הנשגב "אורות" של הגאון הדגול מרבבה מוהרא"י הכהן קוק שליט"א, אשר כל מאמריו וספריו מלאים כל טוב ממיטב הגיוני היהדות הנבואית, והממלאים את לב כל איש יהודי הנאמן למסורת אבות שירה ופיוט, תקווה נחמה, ואהבה רבה לסגולות העם וקדשיו, אם רק נקראים הם ברצינות ובעיון הראוי (אין אני בא בדברי אלה להיודעים את האמת ומכוונים למרוד בה אוי לנו שכך עלתה בימינו).

קראתי ושניתי את ספר 'אורות' מתחילתו ועד סופו ומצאתיו לספר יקר הערך המכיל אוצר גדול של רעיונות עמוקים קדושים ונשגבים לכל ענפי המחשבה הישראלית. הספר כתוב בסגנון מחקרי ובשפה אצילית, כדרך הרב שליט"א בכל ספריו המלאים חקירות עמוקות ונשגבות בכל סעיפי החיים החומריים והמוסריים של העם, ויחד עם זה עלה ביד הרב באמנות נפלאה לעטות את רעיונותיו הנשגבים במעטה הוד וקסם פיוטי של תורת הסוד.

נפלאתי מאד על אלה התופסים את הרב בפרק ל"ד שמשבח את הצעירים המתעמלים לחזק את גופם לטובת כלל האומה. כאלו לא היה גם רצון תורה הקדושה לשמור את בריאותנו, הגלות עשתה אותנו לרפויי המזג, לנרגזי עצבים, והאם אין זה מצווה גדולה שבגדולות לפקח על בריאות העם וחיזוקו? והדברים פשוטים ואינם צריכים לבאורים, אלא שאצל הרב מתבטא ענין פשוט זה בבטויי המקובלים, כמו "גילוי האור" או "הבלטת האור", "ואין גלוי אור עומד בלי חבירו כלל ושניהם כאחד משכללים את סדרי הקדושות". וכלל העניין כמו שמצווה עלינו להשגיח ולפקח על נשמת האומה ורוחניותה שתתפתח ותשתכלל בכל השכלולים המוסריים עד שתעלה לאותו הגובה שגבלה ההשגחה העליונה בשביל ישראל עם סגולתו כך מצווה עלינו לא פחות להשתדל להיות עם חזק, מוצק ואיתן בגופנו, ודבר ידוע הוא כי במקום שהגוף לקוי, גם הרוח לקויה, כי חלישות הגוף הוא שורש מחלת שליטת הדמיון על ההיגיון הבריא, ותוצאותיה ידועות: הזיות, אמונות טפלות, הקטנת כוח השכל, וציורים מטושטשים גם במושגי הקדושה.

היוצא מזה, כי בתיקון גופני אנו מועילים הרבה לתקון נשמתנו "ושניהם כאחד משכללים את סדרי הקדושות", וכל מה שכתב הרב המחבר בפרק זה מתאים מאוד למה שהרחיב לבאר במאמרו "ישראל בתקופתו" בפרק י"ג, שהמוסר הכלול והשלם הוא המוסר העליון המקיף את החיים הטבעיים וכל תפקידיהם, שאינו נזקק לשום מלחמות פנימיות, לא "מוסר צולע" הצריך סעד ותמיכה בגזירות והתבודדות מן החיים ונטיותיהם הטבעיות, תורת היהדות רחוקה מאד ממוסר כזה, ואפילו נזירות מן המותרות, אם היא במידה קיצונית רחקה התורה "ונזיר נקרא חוטא". וכבר העיר הרמב"ם במו"נ ח"ג פרק כ"ה וז"ל: כי אשר יעשה פעולות ההתעמלות להתמיד בו הבריאות, בשחוק בכדור, או ההתאבקות, או משיכת הידיים, או עצירת הנשימה, יהיה אצל אנשים סכלים פעולות שחוק, ואצל החכמים אינו פעולות שחוק עכ"ל.

עוד תפסו על הגאון המחבר ספר "אורות" על דבריו בפרק מ"ג שהנפש מתוקנת יותר אצל פושעי ישראל העובדים לטובת העם. אבל הרוח מתוקן הרבה יותר אצל שומרי תורה ומצות. כל מי שיש לו ידיעה כל שהיא מתורת הנפש של החוקרים הקדמונים והמקובלים, האוחזים בשיטת פלוגת התוכן הנשמתי לכוחות שונים כמו נפש הצומחת, נפש החיונית וכו' בטח יודע כי כוח החיים הטבעיים, הוא הנפש הבהמית, משותף לכל בעלי החיים, ודבר טבעי הוא כי הפושעים בפרקם מעליהם עול תורה ומצוות השקיעו את עצמם בכל עושק הרגשתם בעבודה ארציית לטובת הכלל, כדי למלאות את הריקניות שבנשמתם וכדי להרוות את הצימאון הטבעי לנעלה ונשגב. כי השאיפה הרוממה והשתלמות נפשית הנטועה, בעצת החכמה העליונה, בתוך עומק תכונת האדם ומהותו הטבעית, תובעת את תפקידה, ואפילו החופשים הקיצונים לא יוכלו להשתחרר ממנה, אלא שמפני לקוי נשמתם וחוסר רגש האמונה הם חושבים כי עבודה ארצית לבדה, על יסוד גמילות חסדים וטובת הכלל תספיק להם, ולפיכך הכרת החובה לפעל לטובת כלל האומה מפותחה אצלם יותר מאצל החרדים, שומרי תורה ומצות, שמפני תשוקתם העזה להשתלם ולעלות מעלה בתורת המוסר על יסוד למוד התורה וקיום מצוותיה, הם מסיחים דעתם, פחות או יותר, מתפקידי החיים הטבעיים, ומאד צדק הרב בהביעו רעיון זה במילים אחדות: "הנפש מתוקנת אצל החופשים והרוח משוכלל יותר אצל שומרי תורה ומצוות" כי כשם שיש ארץ שלנו, כך יש שמים שלנו, "שמי יעקב", החופשים מתרחקים משמינו, והחרדים מתנתקים מארצנו. והתקווה תעודדנו כי לא רחוק היום, ואור חדש מציון יופיע עלינו ויאיר עיני כל העם לכל מפלגותיו לראות נכוחה ולהכיר את האמת, כי רק תורת המוסר הרחבה והשלמה המכירה את קדושת חיינו הארציים לכל צדדיהם לחטיבה בלתי נפרדת מן השקפותינו התוריות המוסריות, זוהי תורת היהדות האמתית, שעליה הטיפו נביאנו מעל במת הנבואה. עין הקורא המעיין היטב תראה בעליל כי גם מה שכתב הרב בפרק מ"ה ובפרקים שאחריו הוא ממש רעיון אחד שהביע בפרק ל"ד.

ומה נמלצו דברי הגאון המחבר בפרקים אלו שתארו לנו את "המרידה הרוחנית" שתתחולל בסוף גלותנו, אחרי כשלון הכוחות הטבעיים של האומה בתקופת הגלות, שגרמה בהכרח לדחות הצורך בעבודה ארצית, שהיא היסוד הראשון והעיקרי לקיומו של כל עם, תתעורר תנועה כבירה בקרב האומה לעבודה חומרית, העם ישקיע את עצמו בעבודה ארצית בכל חומו הטבעי, בכל התלהבותו, באותה המסירת נפש שהגין על מעמדו הרוחני בגולה אז בעת שעריצי הגויים בכל תקופות הגלות העיקו עלינו בתגרת ידם באמצעים שונים כדי לעשות את תנאי חיינו קשים ובלתי אפשריים, ושללו מאתנו את האפשרות לשמוח בעמלנו וליהנות מטובת החיים הטבעיים, נתחכמנו למעט את דמות חיי הגוף ולהקטין את ערך חיי השעה, הגנה מושכלת זו הייתה חזקה מאוד, מפניה נשתברו כל כלי זינם של העמים שחתרו חתירות תחת בניין הרוחני של העם על ידי הצרת צעדינו בחיים הגופנים, אבל עם כל תועלתה הגדולה הביאה לנו גם הפסד ונזק רב גם לגופנו גם לרוחנו.

כמו בחיי הפרט כן הוא בחיי הכלל. אם בחיינו הפרטיים לא נדאג במשך זמן ארוך לצרכי הגוף אז בהכרח הוא נהרס לגמרי ואז אין מקום לרוח לדור, והוא עוזב את גופנו, כן הדבר בחיי כלל האומה. על ידי הריסות הבניין הגופני של האומה משכן רוחנו, החל רוח ישראל סבא לעזבנו. נגף הטעימה (?) החל בעם, ורבבות באחינו מתו במגפה זו. ואלה שנשארו נאמנים למסורת אבות גם הם לא נוקו לגמרי מהתוצאות הרעות של הריסת בניננו הטבעי. חשכת הגלות, התלאות הבלתי פוסקות האפילו את מאור התורה, החלישו את ההיגיון שלנו, עקמו את ישרות דעתינו. במצב כזה אי אפשר עוד להישאר והעם עמד על ההכרה כי נחוץ לתקן את גופנו, לחזקו, לחדשו ולבסס את קיומנו הטבעי. עבודה זו גדולה וכבירה מאוד, ועמל הבונים העובדים בחריצות מפליאה הסיח את דעתם מנשמת האומה ורוחה. שכחו כי עוסקים הם בבנין מדור הגון ויאות לרוח העם, והשקיעו את כל תוקף "רצונם הגס" אך בבנין אבנים: אמנם בפעולת הבניין הם גורמים "קיום ועמדה לשפעת החיים כולם אפילו של הצדיקים". אבל לעזוב לגמרי את תוכן הקודש הוא דבר המתנגד ניגוד גמור לטבע העם, כאשר ישקוט עמנו מעט מעבודת הבניין וישביע את עצמו מתענוגות חייו החדשים המסודרים והמתוקנים בארץ אבות יתעורר בו הצימאון הטבעי לקדושה וטהרה, יכיר תיכף כי "דירתו הנאה" היא רק אמצעי "להרחבת דעתו" דעת תורתו, התעוררות זאת תהיה בראשונה על ידי צדיקים אנשי הרוח מעולם, ואחרי כן יקיצו כל שדרות העם לכל מפלגותיו לחיי קודש, לטהר המידות, למוסר רם ונשגב, רחב ושלם, מוסר גאוני ומקורי הנובע מעומק נפש העם, ממעין קדושתו הטבעית ואשר מריחו הטוב יתבסס כל העולם.

אחרי הצעת הדברים מה נאמנו דברי הגאון המחבר ספר 'אורות' שליט"א באמרו כי "הרצון הגס של הרשעים" הועיל הרבה לסדור החיים של העם במובן זה שהם עסקו הרבה בבנין ביתנו הטבעי וע"י זה עזרו ג"כ להתעלות רוחנו "והקב"ה מנהיג עולמו בצדיקים ורשעים" [זוהר שמות], "וכל האומר יברכוך טובים הרי זה דרך המינות" [מגילה כ"ה] לפי "שאינו כולל רשעים בשבחו של מקום וכו' שמצריכן הכתוב בהרצאתן להיותם באגודה אחת" [רש"י שם] ולפי "שמוציא את הפושעים מן הכלל" [תוס' שם].'

נראה שהרב גרינשפאן רומז שהסיבה שחלקו על הרב קוק, זה בדיוק בגלל שלא קיימו את דבריו! במילים אחרות, העובדה שלא התעסקו בבנין הגופני והחומרי, על כל רבדיו, זה בעצמו גרם את הרפיון השכלי, והשטחיות, וחוסר העיון הנצרך בסתרי תורה וכו', וזה גרם את המחלוקת על השקפותיו, כולל רבנים שהעריכו ביותר את הרב קוק למרות המחלוקת על דעותיו. כמובן שהוא לא כתב את זה בפירוש, שלא לפגוע בכבודם של תלמידי חכמים.

עוד הביעו תמיכה בדברים שבספר "אורות" וחלקם אף קנו את הספר מידי מרן הגאון הרצי"ה קוק זצ"ל, בפגישתם עימו בווינה בתרפ"א: הגאון הרב בן ציון כ"ץ מבורשוב זצ"ל שהשווה את הרב קוק לרמ"ע מפאנו זצוק"ל זיע"א, והאדמו"רים: מרן הגאון ר' ישראל פרידמן מצ'ורטקוב זצוק"ל שקנה את הספר במאה כתרים (יש לציין שבפגישה עם הרצל הבהיר לו ר' ישראל, שאמנם היה ממנהיגי "אגודת ישראל" שראה בה מקור לחיזוק הדת ולהגנה מפני החילוניות וההשכלה, כי חסידות צ'ורטקוב רואה בעין יפה את הפעילות הציונית, אלא שהיא רוצה להבטיח את האינטרסים האורתודוקסיים בתוך ההסתדרות הציונית); מרן הגאון ר' ישראל פרידמן מהוסיאטין זצוק"ל שהרבי מבלז כינהו "צדיק יסוד עולם" והיה תומך מובהק בציונות הדתית ואף חיזק את ידי ה"מזרחי", כשחתנו, הגאון ר' יעקב פרידמן מהוסיאיטין זצ"ל, היה שותף בהקמת ההסתדרות החסידית-ציונית "אגודת יישוב ארץ ישראל" שהסתפחה ל"מזרחי" לאחר כמה שנים, והובלה בידי הגאון ר' חיים מאיר יחיאל שפירא מדרוהוביץ' זצוק"ל; הגאון ר' שלמה חיים פרידמן מסדיגורה זצ"ל שלאחר כמה שנים כאדמו"ר עזב מעמד זה לטובת פעילות ציונית והיה שותף להקמת "אגודת יישוב ארץ ישראל" הנ"ל; והגאון ר' משה פרידמן מבויאן-קראקא זצ"ל הי"ד.

מרן הגאון ר' משה יחיאל הלוי אפשטיין מאוז'רוב-חנצ'ין זצ"ל (תר"ן-תשל"א) - מחבר "באר משה" עה"ת והנביאים ו"אש דת" שעוסק באהבת ה', אהבת תורה ואהבת ישראל ומסודר גם הוא בסדר התורה. אמר על "אורות" לאחר שעיין בו: "מה נטפלו לספר... הלא יש שם דברים נפלאים!" ('ליקוטי הראי"ה', חלק א')

מרן הגאון הרב שמשון אהרן פולונסקי ("הרב מטפליק") זצ"ל אמר על דברי התורה של הרב קוק "תורת כנסת ישראל" בבקשו בימי ראשון לאחר תפילת שחרית מהרב נפתלי שטרן זצ"ל, משומעי לקחו של הרב קוק בסעודה השלישית שהתפלל בבית מדרשו של הגרש"א פולונסקי: "נפתלי, זאג שוין איבער די כנסת ישראל תורה!" ("נפתלי, חזור נא לי על תורת כנסת ישראל!")

מרן הגאון הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל במכתב עידוד והסכמה להוצאת כתבי הרב קוק בכ"ח באב תש"ה:

'ב"ה, ירושלים, יום ג', כ"ח לחדש מנ"א שנת תש"ה

הנני בזה להביע את רחשי לבבי ליום הזכרון, במלאת עשר שנים להסתלקות גאון ישראל מוהרא"י הכהן קוק זצ"ל. נוסף לאשר כבר נודע בכל תפוצות ישראל, עוצם גדלו בכל מקצועות התורה, בהלכה ובאגדה, מוסר ודעת, לבד זה היה גדול מאוד בקיום מצות "ולדבקה בו", שלדבקותו בד' ותורתו אין מלים להעריך את ערכו.

ראוי לתלמידיו ולמוקירי שמו ללמוד ממסירותו בכל לבבו באהבת ד' וישראל עמו, ותשוקתו העצומה לזכות את כל אשר היה ביכלתו להשפיע עליו, בין בדבריו החוצבים להבות אש בדרשותיו ובין בספריו הגדולים.

כבר אמרו חז"ל אין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם הם זכרונם, ובפרט לגאון ישראל כמותו, וראוי להתחזק ולעשות רצון צדיק, לגמור להוציא לאור את כל ספריו הגדולים, אשר עמל עליהם ביגיעה עצומה. ואחר חורבן עם ישראל, גדוליו, גאוניו וצדיקיו, אשר עמהם נגנזו הרבה מחדושי תורתם, חובה להשתדל להוציא לאור ספרי גאוני הדור הנמצאים בכתבי יד. ד' ירחם על שארית פליטת עמו וישלח לנו משיח צדקנו ונזכה לראות בנחמת ציון וירושלים במהרה בימינו אמן.'

הגאון הרב יוסף אליהו הנקין זצ"ל, תלמידו המובהק של הגרא"ז ומתנגד מובהק למדינה, היה גם הוא ממעריציו שלך הרב קוק וכך כתב נכדו הגאון הרב יהודה הרצל שליט"א מפי אברך שלמד עם הגרי"א הנקין בשנתו האחרונה: 'מו"ר הגאון זצלה"ה היה ממעריציו הגדולים של הגרא"י הכהן קוק זצלה"ה ואמר עליו שהיה איש קדוש ופלאי וגדול שבגדולים, ואע"פ שחלקו עליו חבריו בעניין הציונות, הצדק היה אתו.

אמר לי שבדרך כלל דעתו הייתה מסכמת עם דעותיו של הגרא"י קוק זצלה"ה, וכששאלתי אותו על אודות הקמת מדינת ישראל שכידוע התנגד אליה בתוקף. ענה לי שהרב קוק זצלה"ה לא היה סובר להקים מדינה על ידי מלחמה ושפיכות דמים (וזו הייתה סיבת התנגדותו של מורי ורבי.' (הדברים הובאו בידי נכדו בשו"ת "בני בנים" חלק שני,  חלק המאמרים המצורף בסוף, מאמר א' : 'אמרי הגאון ר' יוסף אליהו הנקין זצ"ל' אותיות י"ח-י"ט, עמ' ר"ט - כך הבנתו של הרב הנקין בדעתו של הרב קוק לגבי הקמת המדינה כפי שהייתה, אך לא כך דעתם של כל גדולי תלמידי הרב קוק כגרי"מ חרל"פ, הגר"י אריאלי, הגאון הרב "הנזיר", ר' אריה לוין ובנו הרצי"ה).

מרן הגאון הרב שלמה זלמן אויירבך זצ"ל, שהיה בן 25 בפטירת הרב קוק והיה ממעריציו הגדולים כאביו המקובל הגאון הרב חיים יהודה לייב אוירבך זצוק"ל שהיה לוקח את בנו לשמוע את דברי הרב קוק בסעודה השלישית, אמר לבעל אחייניתו, הגאון הרב יחיאל מיכל שטרן שליט"א, שבענייני השקפה דעתו כדעת הרב קוק. בנוסף יש לציין שלאחר כיבוש אילת במלחמת העצמאות נשאל על ידי הגאון הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל אם צריך לחגוג באילת יום טוב של גלויות, והגרש"ז השיב שלא כי "השלטון והמלכות הם של ישראל". בהוצאה חרדית יצאו לאור 'שו"ת "מנחת שלמה" ב-ג' ו'שו"ת מנחת שלמה תניינא' שבשניהם הובאה תשובה זו ונמחק עניין מלכות ישראל ונכתב 'שהשלטון אחד'. וכן צונזרו תשובות בעניין היתר המכירה בגלל שהוא תומך בהיתרו של הרב קוק. עניין זה צונזר גם מ"כתבי מעדני ארץ" שיצא לאחר שרצו המו"לים להוציא מהדורה מצונזרת של "מעדני ארץ", אך בגלל איומים של רבנים חשובים הוציאו ספר אחר באותו עניין שכולל בחציו חשיפה ראשונה של הערות בענייני שביעית שהותיר אחריו הרב אוירבך במחברותיו, בשולי ספריו ושמועות תלמידיו, אך חציו השני הוא "מעדני ארץ" בגרסה המצונזרת.

מרן הגאון הרב יצחק הוטנר זצ"ל, שהתפרסם כמחבר "פחד יצחק" על התורה והמועדים וכראש ישיבת "רבי חיים ברלין" בניו-יורק, היה מתלמידי הרב קוק (באופן אישי ולא ב"מרכז הרב") ותמך במכלול דרכו המחשבתית של הרב קוק אף שחלק עליו ביחס לציונות.

דוגמאות לכך: בביקור של הגרמ"צ נריה זצ"ל, הוא ביקר גם בישיבת ר' חיים ברלין לשמוע שיעור מחשבתי של הרב הוטנר לקראת חג השבועות. כשנכנס אחרי כן לחדרו של הרב הוטנר להודות לו על העונג הרוחני, אמר הרב הוטנר בין היתר לרב נריה: "איהר זעהט וויא איך ארבעט-איבער א שטיקעלע 'עולת ראי"ה'." ("ראה איך אני מעבד קטע מ'עולת ראי"ה'.")

הרב מתיתיהו גרינברג מספרינג-וואלי, מתלמידי הגר"י הוטנר, אמר לרב נריה שהגר"י הוטנר קרא למאמריו "הלכות דעות וחובות הלבבות", ואת הביטוי הזה הרב הוטנר לקח ממאמרו של הרב "תחיית הקודש" שנדפס ב'מאמרי ראי"ה' ח"א, עמ' 49 (וכן במאמר "עצות מרחוק" שהודפס בירחון "הפלס" שנת תרס"ב)

ב'ספר הזכרון למרן בעל ה"פחד יצחק" זצ"ל' בחלק התולדות בעמ' ל"ב מובא מאמר אחד על מאמר חז"ל משען לחם זו הלכה משען מים זו אגדה ומפרש שלחם מביא צמאון למים ולא להפך ומקור הדברים ב"ערפילי טהר" (הקובץ השני מכתבי "שמונה קבצים" של הרב קוק שיצא כספר בפני עצמו כבר בחייו של הרב קוק שנתן לו את שמו).

הסברו הנודע של הרב הוטנר על הקשר שבין הודאה על טובה לבין הודאת בעל דין ("פחד יצחק", חנוכה, מאמר ב', אות ה'), מקורו בתחילת 'עולת ראי"ה', על "מודה אני".

ובמכתב לרצי"ה עוד בחיי הרב קוק:

'ואני בעצמי כמעט תמיד רוחשים ולוחשים בי הרהורי געגועים וכיסופים קלים על "ארץ ישראל", אולם לעיתים תכופות יש אשר יתלכדו כולם לשטף אחד ועברוני ושטפוני על כל קרבי ועל כל הוויתי. ולאמיתו של דבר רק אחרי צאתי את הארץ נתחוור לי המושג "ארץ ישראל" לכל מלא היקפו... וכמדומה לי עכשיו שאם אזכה לעלות ולהאחז בה שוב, אדע כבר לנשום באוירה המחכים לגמרי בדרגא אחרת.

ומעין הרגשת סבי דבי אתונה בהריחם בניכר את ריח עפר ארצם ותחי רוחם, הנני מוצא עכשיו בעיוני בספריו של הרב שליט"א (הראי"ה). יש לי הרושם כאילו נתקפל בהם, בעמודיהם, בטוריהם, הרבה הרבה מאוירא דארעא דישראל, ובכל פעם מדי עייני בהם עולה באפי ריחה של ארץ חמדה, וכל כגון דא כולי עלמא מודו דריחא מילתא היא. ברי לי עכשיו שעל ידי מי שלא טעם מטעמה של ישיבת ארץ ישראל לא ניתנו ספרים כאלו להכתב. אותה התפיסה האורגנית את אחדותה הכללית של כנסת ישראל לכל דורותיה ולכל שדרותיה ובכל הופעותיה... וכל אותם סגנוני הציורים ודרכי ההסברה שבהם היא באה לכלל ביטוי בספרים הנ"ל (של הראי"ה) - אי אפשר להם שיוולדו כי אם על הרי יהודה וירושלים. ומכיוון שעמדתי על המומנט המכריע של "ארץ ישראל" החי בכל עורקי מחשבותיהם והשקפותיהם - נכנסו אצלי בהחלט לכלל "תורת ארץ ישראל...' ('אגרות לראי"ה', עמ' תקס"ז)

מרן הגאון הרב יחזקאל ליבשיץ זצוק"ל, מחבר 'המדרש והמעשה' עה"ת ומגדולי רבני פולין שכיהן בין השאר כראב"ד פלאצק וקאליש, כותב למרן הרצי"ה: "זה לא כבר קבלתי לשמחת לבבי את הקונטרס "אורות" של כ' אביו הכהן הגדול שליט"א והוא כלו מחמדים ואשר לא פללתי ראיתי בו: את הערך הגדול שמעריך כ' אביו את התקופה הנכחית כתקופת תחי' אמיתית..." ('אגרות לראי"ה', נספחות, 23)

מרן הגאון ר' דוד שפרבר זצ"ל (תרל"ז-תשכ"ב) - נודע כ"הרב מבראשוב" והיה מגדולי הפוסקים בדורו ומגדולי רבני רומניה בכלל וטרנסילבניה בפרט (לפני רבנות בראשוב שבמרכז רומניה), ומראשי "אגודת ישראל" ברומניה ולאחר עלייתו לירושלים מחברי "מועצת גדולי התורה" של אגו"י. תלמידם של הגאון ר' חיים מקוסוב בעל "תורת חיים" והגאון הרב מאיר אריק (שהוא דווקא מהמיעוט בין גדולי ישראל שהיו אנטי ציוניים קיצוניים ביותר ואף פסלו את הרב קוק), זצוק"ל. חיבר שו"ת "אפרקסתא דעניא" ועוד. בתקופת השואה פעל למען יהודי רומניה ואירופה בכלל. כמו כן היה נציגם ובא כוחם של הרבנים ראשי ועד ההצלה בארצות הברית, שהשתדלו להצלת שארית הפליטה. מתרפ"ב כיהן כראב"ד בראשוב ובתש"י עלה לארץ. כותב לרב קוק: "... ויואל לשלוח לי את חיבורי הטהרה ודברות קדשו ולהבות אש מזבח אהבתו לה' ולעמו, והיה כאשר טעמתי מיערות דבשו ונופת קדשו ותאורנה עיני, כי נפתחו ארובות חכמתו ואראה אור האמת כי יהל, וכהקיר בור מימיה הקרו שביבי נוגה עומק תבונתו המאירים מחשכי תבל, והמה מרפא לנפש מתהפוכות הדורות ובלהות הזמן, אשרי עין ראתה כל אלה אשר ראה הכהן הגדול מאחיו...", ובסוף המכתב הוא כותב: "ואילו זכיתי גם לשאר ספרי אדמו"ר האדם הגדול בענקים.. מה מאושר הייתי..." ('אגרות לראי"ה', ק"ן).

הגאון הרב יהושע בוימל זצ"ל (נפטר בתשי"א) - מחבר "עמק הלכה" שהוא בעיקר שו"ת ששני חלקיו יצאו לאור בתרצ"ד ובתש"ה, ומגדולי רבני ארה"ב. נולד בטארנה (טארנוב) בגליציה ודרום-מזרח פולין ונודע כבר בגיל 9 בכינוי "העילוי מטארנא" (היהודים כינוי אותה גם בשם "טארנע") והוסמך לרבנות בגיל 13 בידי אחד מגדולי הדור אז, הגאון הרב שמואל אנגל מרדומישל זצוק"ל שפגש בו בפונדק והתפעל מאוד מגדולתו התורנית בגיל כה צעיר. תלמיד אביו הגאון הרב נחום זצוק"ל שכיהן 44 שנים כראב"ד שצאווניץ (קראשצינקי). בגיל 24 מונה לראש ישיבת ויז'ניץ וכעבור זמן מה עבר לכהן כראב"ד סלטון בבוקובינה. במלה"ע הראשונה התגלגל לחבל בוהמיה שבצ'כיה ושימש כרב קהילת "מחזיקי הדת" בברונה (שהיהודים קראו לה גם ברין הידועה היום כברנו). בתרפ"ד היגר לארה"ב וייסד את "אגודת ישראל" בארה"ב ושימש כיו"ר ועד הפועל שלה. כותב למרן הרב זצ"ל: "אחרי נאחז בשבח הוד גאון תפארתו! את ספריו היקרים אורות התשובה וחבש פאר קבלתי וברכתי עליהם ברכת הנהנין.. ויהי רעוא שיאריך ימים על ממלכתו ויוציא לאור את שאר מעשי אצבעותיו.. הנני לוטה פה דאלאר אמעריקאי אחד ואבקש לפניו מאוד שישלח לי את שאר ספריו, ויתר אין ביכולתינו, ומאוד חשקה נפשי לראות בתפארת שאר ספריו." (אגרות לראי"ה, רס"א)

הגאון הרב משה פיינשטיין זצ"ל (תרנ"ה-תשמ"ו) - פוסק הדור שהתפרסם כמחבר שו"ת 'אגרות משה". תלמידו המובהק הרב ניסן אלפרט שליט"א אמר שרבו היה חסיד של הרב קוק ומצא בספריו דברים גדולים ולא הבין מה רצו ממנו מתנגדיו.

הגאון הרב מרדכי צמח אליהו זצ"ל (תרפ"ט-תש"ע) - הראשל"צ והרב הספרדי הראשי לישראל בשנים תשמ"ג-תשנ"ג, כותב בהסכמה לחיבור "טוב רואי" (לקט חידושים ורעיונות על הש"ס מכל כתביו של הרב קוק שאסף הרב ברוך תאנה שליט"א): "ראה ראיתי את הספר טוב רואי אשר ערכו, חברו, לקטו, ואספו כעמיר גורן האברך פשוטו כמשמעו אשר גדל באהלה של תורה והמציא לנו פרי נחמד למראה וטוב למאכל למעליותא, הרב ברוך תאנה הי"ו, אשר אסף וקבץ את כל דבריו של הגאון הגדול בתורה וביראת שמיים, הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצוק"ל שהיה הרב הראשי לישראל, חסיד שבכהונה, צדיק וקדוש עליון, אשר אהבת ה', עם ישראל וארץ ישראל יקדה בלבו, ומחוץ לגדלותו בש"ס ובפוסקים נכתבו דבריו בספרים רבים. ועל כן, טוב עשה הרב הנ"ל אשר אסף ולקט הכל בספר אחד, כדי שימצא האדם כל הדברים בסדר רצוף, ולא יצטרך לפנות אנה ואנה".

הגאון הרב גדליה איזמן זצ"ל (תר"ע-תשע"ב), היה זקן המשגיחים היום בעולם הישיבות, שלח מכתב לגרצי"ה קוק זצ"ל לאחר פטירת אביו, כנראה בשנת תרצ"ו, בהיות הרב איזמן תלמיד ישיבת קמניץ שבליטא בראשות הגאון ר' ברוך בער ליבוביץ זצ"ל בעל 'ברכת שמואל' (שהיה מידידיו ומעריציו של הרב על אף התנגדותו התקיפה לציונות), לאחר שהגיעו אליו כמה מספרי מרן הראי"ה זצ"ל. הרב איזמן עלה לארץ בשנת תש"א ולמד כשנתיים בישיבת 'מרכז הרב', ומאז שנת תש"ד הוא משמש כמשגיח רוחני בישיבת 'קול תורה' בירושלים. בזמנו הוא הזמין את הרצי"ה להיות הכהן שיפדה את בנו בכורו, ושמר עמו על קשרי ידידות חמים ומיוחדים עד לפטירת הרצי"ה בפורים תשמ"ב.

'בע"ה ב' לס' אמור קמניץ ליטא.

הוד כבוד הרב הגאון המפורסם בצדקותו ובחסידותו כמוהר"ר צבי יהודה קוק שליט"א מנהל רוחני דישיבת 'מרכז הרב' בירושלים.

שלום וכל טוב לרו"מ הדר"ג שליט"א.

הנה ארהיב עוז בנפשי לגשת מול הוד מעלת הדר"ג במכתבי זה - אף שלא היה לי הזכות עד עתה להכירו פנים בפנים - בקשר לקבלתי מאת תלמידו הוד ידיד הנעלה כמה"ר מה בוריסרובסקי נר"ו ספרים אחדים מספרי כ"ק אביו מרן ומאורן של ישראל זצ"ל שהואיל הוד רום מעלת הדר"ג שליט"א, ברוב הדרת טובו וענוותו, ליתן לו בעדי. ליבי מלא על כל גדותיו רגשי תודה עמוקה, להוד כבוד הדר"ג שליט"א בעד טובתו הרבה, מבלי שקדם שום זכות מאיתי על זה. הטבה הלזו שיש [בה] משום הליכה בדרכיו ית' על דרך "מי הקדימני ואשלם" (איוב מ"א, ג'), ובחז"ל (ויק"ר כ"ז, ב') מי מל לפי עד שלא נתתי לו בן וכו'. ואם חז"ל בנועם מוסרם העירו "כל הפותח פתח לחברי נפשו חייב לו" (שמו"ר ד', ב'), כמה יש לי הדל להכיר טובה בכל ישות נפשי אל הוד רום מעלת הדר"ג שליט"א, בעד פתיחת לי פתחו של אולם לחדור, כפי רוח בינתי החלושה, לתוך עמקי תורת כ"ק אביו מרן זצ"ל, ע"י ספריו הקדושים. והנה, לבוא לתוך עומק כוונת כ"ק אביו זצ"ל בספריו הקדושים, מובן – שמפאת אי ידיעת לאנשים שכמוני בחכמת האמת היא חכמת הנסתר - אין לחשוב כלל. אבל מה שעשה עלי רושם כביר, ושהיה לי כמדומה תועלת רב בע"ה, מתוך עיון שטחי בספריו הק', הוא ההכרה שלו, כה ברורה, בפנימיות ובפנימי פנימיות, בכל העניינים שנגע, במידה כה חזקה שהוא כראיה ממש, עד למדריגה שנעלם מאיתו זצ"ל לגמרי החיצוניות והקליפה, באפיסותה ובשלילתה, לעומת עשירות וזוהר התוך והפנים. כל מה שמוסר לנו עושה רושם עלינו מפני שמספר לנו מה שרואה, לא מה שחושב ולא מה שמרגיש לבד, כי אם מה שנתגלה לו לעיניו ממש.

ההשגחה העליונה ברוב טובה וחסדה, שלחה אלינו נשמה אצילה זו המוכרחת ביחוד לדורנו, דור דל הפנים, דור שנמשך לגמרי אחרי דרך החומריות והחיצון, מבלי הבין כלל עשירות תוכן הפנימי של הישות ומלואה, שלעומתה החיצון הוא שלילה גמורה במלוא מובנה של המילה. והלא זה כמדומה, הוא הסיבה העיקרית להירידה הנוראה של הדור בתור 'מחלל את הקודשים' (אבות ג', י"א). בהורקת כל תוכן קודש פנימי ורוחני מן היצירה, ורק אל זוהמת החומריות והחיצון עיניו. ובחז"ל, "תשת חושך ויהי לילה, זה עולם הזה שדומה ללילה" (ב"מ פג:), וכביאור הגרש"ז זצ"ל (הג"ר שמחה זיסל זיו מקלם) מפני "שפנימיות עוה"ז נעלם ונסתר מבני אדם", "בו תרמוש כל חייתו יער, אלו הרשעים שדומים לחיות היער". ועוד בראשית התייסדות האומה האלוקית מבט חיצוני זה עשה הקרע הנורא ומחיצה עולמית בין בחיר האבות הוא יעקב אע"ה ובין עשיו, מקור הקליפה והחומר, כמו שביאר הספורנו זצ"ל על "הלעיטני נא מן האדם וכו' על כן קרא שמו אדום" [בראשית כה, ל], כשראה שכל כך נתמכר למלאכתו הנפסדה עד שלא הכיר בנזיד כי אם צבעו", ומחמת כן בא אליו בטענה שימכור לו הבכורה, הוא ירושה הרוחנית של אברהם אבינו ע"ה, מכיוון שאין לו יכולת להכיר הפְנים, יעוי"ש בספורנו. מני אז ואילך נתפרדו השבילים, יעקב בתור נשמת היצירה וסגולתה, ועשיו בתור קליפתה, כי כל מבטו ומגמתו היה אך ורק אל החיצון.

ומה מאוד מורגש הירידה הנוראה הלזו בימינו, שנגררים אחרי הקליפה והחיצון בכל מקצועות החיים הרוחניים והגשמיים באופן מבהיל למדי. ואז הורד אלינו נשמת כ"ק אביו מרן זצ"ל, לפקוח עיניים עוורות ולאמור לאסירי החיצון צאו. ומבעד ערפילי החציון חדר לתוך פנימי פנימיות החיים, וכשופר נשא קולו אל כל אנשי החיים להרים להם וילון הדק של הקליפה, להראות להם העשירות, הזוהר וההוד שיש בנשמות ובפנימיות היצירה האנושית והאומה האלוקית. כמה מקסימים דבריו כשאומר "הנני רואה איך העוונות הם עומדים כמחיצה נגד האור הבהיר האלוקי" כו' ('אורות התשובה' ז, ה), פשוט רואה ומספר מה שרואה. חדר בברירות הראיה אל הפנימיות של "החוצפה דעקבתא דמשיחא", שהסיבה הוא "מפני שהעולם כבר הוכשר להבין איך כל הפרטים מקושרים עם הכלל" וכו' (שם ד, י), ראה, פשוט, איך זרמי התשובה שוטפים כגלי שלהבות שעל גוף השמש, והם נותנים חיים לכל הישות (שם ד, א). ראה, איך שכל חטא סותר את האחדות שבין האישיות הפרטית עם ההוויה כולה (שם ח, ג). הוא זצ"ל ראה מה שלא ראו כל בני דורו, איך שכל הכרה ומחשבה יורדת ממקום גדולתה לשעה, ירידה צורך עליה, כדי שתקנה לה בסיס חומרי בכמות המספרי וכוחני (שם יב, יב). ומהו הפלא אם לא הבינו אותו רבים ואף גדולים מבני דורו, כשהיה חסר להם החזיון הזה. עוד יותר העמיק וחדר לתוך פנימי הפנימיות של מקור הרע והקליפה, עד שחדר לאותו הפינה הנוראה, שמשם ראה במבט "הצדיקים הבהירים" שהרשע ונושאיו המה רק מסכים להסתיר את ריבוי השפע של האור העליון, והמתקנים בעצם את הזרחת האור [שם טז, ב]. עומדים אנו נבהלים על מקומנו מרחוק, ואין אנו מרשים לעצמינו אף לחשוב איך להתאים החזיון הנורא הזה עם מהלך מחשבותינו הרגילים, כי מראש ידענו כי לא תצלח.

מה מאושרים היו אנשי הדור שלנו אילו היו זוכים לקבל שפע הבנת פנימיות נשמת היצירה, ומקול רעש ורעם של ההוויה לשמוע איך היא צועקת כלביאה נוראה ומתגעגעת לתיקונה הגמור (שם ד, א). ובחז"ל, הובא בתחילת 'שערי תשובה' לרבינו יונה על רעת המתאחר מן התשובה, משל לכת של ליסטין שחבשן המלך בבית האסורים, חתרו מחתרת פרצו ויעבורו, ונשאר אחד מהם. בא שר בית הסוהר וכו', ויך אותו במטהו, אמר לו, קש יום, הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מיהרת להימלט על נפשך [קהלת רבה ז, טו]. ומעולם היה קשה לי, הלא אין המשל מתאים עם המציאות, כי הלא השר צריך להיות שבע רצון שעל כל פנים נשאר אחד מהם, ויהיה עליו עונש יותר פחות בעד שמירתו הפחותה? וכמו כן בנמשל? אמנם כל זה לפי מבט החיצוני על עולמנו הגשמי. אבל לפי מהלך הראיה של כ"ק מרן זצ"ל כמה פשוטים הדברים, האם עולמנו החשוך אינה מתגעגעת לתיקונה הגמור בתור שאר העולמות אין מספר, והאם ממעמקי סתריה אין היא צועקת אל האדם "הלא המחתרת חתורה לפניך"?

הארכתי לדבר, מרוב שמחתי בספרי כ"ק אביו זצ"ל, ומרוב רצוני להראות אל הוד מעלת רום הדר"ג שליט"א אותו הכרת טובתי בהראותי לו עוצם שמחתי בהם. כעת אני לוקח לי פנאי להגות ב'אגרות ראיה' [מהדורת תרפ"ג], כמה הון ועשירות יש שם על כל מילה ומילה.

יתן ד' שיחדרו מי הדעת של תורת כ"ק אביו זצ"ל, לשמחת לב כל ההוגים בה, בכל רחבי תבל, לטוב לה בשני העולמים, אמן.

מנבכי לבבי נובע חפצי העז, ששמש העליון, שמש ההשגחה העליונה, תשלח אל מול עבר פני הדר"ג שליט"א את זהריה, זהרי עונג ועידון, ומנוחה נפשית שלמה ומקיפה.

כחפץ לב עבדו מוקירו בהערצה רבה,

גדליה איזמן.'

המכתב עם הערות ומקורות בכתובת: http://www.shaalvim.co.il/torah/maayan-article.asp?id=214.

ההבנה המוטעית של התוקפים בדברי הרב קוק והסברם

התוקפים את הרב קוק על דבריו באורות לא הביאו את מה שהתכוון בדבריו, ובחלק מהמקרים גם מדובר בקריאה חלקית של דברי הרב. אמנם בחלק מהמקרים, ההבנה המוטעית נובעת מקיצור הדברים בספר:

בעניין הנפש של החילונים העוסקים ביישוב בארץ שהיא שהיא שלמה יותר מהנפש של שומרי המצוות שלא עוסקים ביישוב הארץ, הרב קוק בהמשך הדברים כותב שברמת הרוח החרדים לדבר ה' עולים בהרבה על החילונים.

במכתב לרב דוד טביל דיינובסקי זצ"ל, שהיה אז ראב"ד פיאנטניצה (כנראה בתרצ"ד) כותב הרב קוק שהמקור הוא בשער הגלגולים מגאון הקבלה ר' חיים ויטאל זצוק"ל זיע"א, גדול גורי האר"י עמוד הקבלה זצוק"ל זיע"א, בשער הגלגולים בסוף הקדמה ז' כותב שאמרו חז"ל שלמרות כל הדברים הרעים שאמרו על אחאב, מ"מ הוא היה שקול מבחינת הנפש, 'ועיין שם שישנם צדיקים גדולים שמכל מקום מצד בחינת הנפש אינם בשלמות, רק הרוח הוא המשלים את בחינת הנפש שלהם ע"י קדושת תורה ויראה'.

ועוד מוסיף הרב במכתב וכותב שההמשכה הטבעית לאהבת ישראל היא בחינת נפש מלידה כמבואר בזוהר (משפטים צ"ד ב') שהנפש ניתנה מלידה והרוח ונשמה ניתנות לפי מה שזוכה יותר. 'נמצא', כותב הרב, 'שגעגועים טבעיים לדבר טוב וקדוש, אפילו לא נתגלה עניין הקדושה שבהם, יש בזה משום שלמות הנפש, ואם יש בזה חיסרון, זה קלקול בנפש, אבל מכל מקום קדושת הרוח משלימה את החיסרון בנפש. אבל השלמות האמתית באה בשילוב כל המעלות בבחינת נר"ן... וע"י התאחדות הכלל כולו נזכה לתשובה שלמה שתתפשט בכל ישראל ע"י סגולת א"י שתתאחד באור התורה והיראה, ובוודאי יש תועלת רבה לפרסם דברים כאלה בכל הצדדים. חדא, שמתעוררת לפעמים עי"ז זיק של קדושה אצל הרחוקים וסוף סוף אל ידח ממנו נדח, וקל וחומר שהכשרים מתעוררים עי"ז להיכנס באהבת ארץ הקודש ואהבת כלל ישראל ובזה מתעלים הם הרבה מאוד'.

לגבי ההתעמלות של צעירי ישראל כוונתו למצב שהגבורה הגופנית באה מתוך הקדושה, מתוך גבורה רוחנית, כפי שהיה למשל, אצל משה רבנו, דוד המלך וחייליו ושמשון הגיבור,  ושכשההתעמלות הזו מנותקת מתורה ומצוות היא פסולה.

למעשה דבריו מוסברים בדברים שכתב הוא עצמו ומופיעים גם בסמוך לדברים על ההתעמלות ב"אורות" ובמקומות אחרים ב"אורות" ו"אורות הקודש" (כלומר מדובר באותם דברים מ"שמונה קבצים" שנכנסו ל"אורות" שערך הרצי"ה ול"אורות הקודש" שערך הגאון הרב דוד יהודה אריה לייב הכהן זצ"ל, "הרב הנזיר"):

באותו עמוד ב"אורות" (עמ' פ') כתוב: 'גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים... שכחנו שיש לנו בשר קודש לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש ("תיקוני זוהר", תיקון י"ט, ושם בביאור הגר"א ובשל"ה "בית ישראל": 'הגוף קדוש והנשמה ק"ק'). עזבנו את החיים המעשיים... ואת הקישור עם המציאות הגופנית המוחשית מפני יראה נפולה, מפני חוסר אמונה בקדושת הארץ... כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה... תשובה גשמית יוצרת דם בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים, ובגבורת הבשר המקודש תאיר הנשמה שנחלשה.'

וכן כותב בסוף עמ' ע"ט-תחילת עמ' פ' (וכן ב"אורות הקודש" א' עמ' קמ"ו, וב' בעמ' שי"ג): "כשמתרבה הכוח החומרי של האומה, נשמה מתפשטת ומתגדלת יותר, וכך היחידים שואבים כל אחד לפי צינורו חיים מהמעיין הכללי." מקור הדברים ב"מורה נבוכים" (ג', כ"ה) ובשמונה פרקים (פרק ה') לנשר הגדול הרמב"ם זיע"א.

אותו רעיון בסגנון אחר מופיע בעמ' קמ"א ב"אורות": "כשעם הקודש יהיה בריא וחזק בגופו תתגבר ותתחזק הקדושה בעולם... ומובן בזה שהבריאות והיתרון הגשמי של כללות ישראל זהו היסוד לאור עולם, לקודש העולם, לגילוי האלוקות בעולם, לטהרת המידות לרוממות הצדק והופעת המוסר בניצחונו בעולם... כל דבר גשמי ישראלי הוא מוכן לקדוש ואצילות עליונה. פיתוח האומץ הגופני שבישראל יוציא מן הכוח אל הפועל אימוצי נשמה נפלאים, ואורה העליון של תורה ימצא את הבסיס האיתן הראוי לו."

מכל הדברים האלה הכתובים בדברי הרב עצמו שהחיוב באומץ הגופני, הגבורה הגופנית, הוא רק כשהיא נעשית לפי ההלכה, קשורה בקדושה ומשרתת אותה.

במכתב לגאון הרב יוסף משאש זצ"ל, אז ראב"ד תלמסאן באלג'יר ובהמשך רבה הראשי הספרדי של חיפה, בי"ג באדר תרפ"ח כתב: 'אפילו אלה הצעירים שרוצים להתפתח בבריות גופא כדי שיהיה כוחם חזק להגן על אומתנו הקדושה... דרכי להגיד להם שיכולים לכוון מעשיהם לשם שמים להוסיף אומץ וגבורה בכנסת ישראל כדי שקדושת השי"ת ואור שכינתו הקדושה תהיה מופיעה בגבורה בעולם, אז שכרם רב וחלקם יהיה חלק צדיקים קדושי עליון כמו שיהיו אבותינו הגיבורים חיילותיו של בית דוד, גבורי כח ואזורי גבורה, ובזה חזקו את אור הקדושה, ודברים כאלה ראויים כל חכמי ישראל צדיקי הדור להגיד לדורנו, ויקרבו הרבה לבבות לאבינו שבשמים... ואם אפשר להכניס רוח קדושה גם באלה שהם מתגדרים בגבורה גופנית, הלא נוציא יקר מזולל, ובזה כוחם של צדיקים מתעלה וגבורת הקודש מתרוממת בתפארת עוזה...'

ובמכתב לרב ד"ר חנה (אלחנן) אנסבכר, רבה של דוויסבאדן, בט' בתמוז תרפ"ז, בעניין בחורים שיכולים לשבת וללמוד ונמשכים למשחקי כדור, כותב שמטרתו "להראות לצעירים השטופים באימוץ הגוף ע"י ההתעמלות, שהם חושבים את זה לשלמות רבה, ומבזים הם את תופסי התורה בחשבם שאין להם מושג באמוץ החיים, שאין הדבר כן, שאם רק יקדשו את דרכיהם ואת מחשבותיהם יש ג"כ אפשרות לרומם כ"כ את הרעיון של אימוץ הגוף של כלל ישראל עד שיהיה עומד במדרגה קדושה ונפלאה עד מאוד, שייתן כח ואומץ ג"כ על ידי זה לצדיקים ולקדושים בישראל להיות מתעלים בקדושה...", והוסיף בסוף המכתב: "אבל התעסקות והתעמלות בפריקת עול תורה ומצות, חס ושלום לומר עליה אלו המדות האמורות בקדושת גבורת ישראל".

ומצד אחר כותב לגאון הרב יעקב זריהן זצ"ל, רב בטבריה, בי"ב בטבת תרפ"א: '...כלפי קדושתה של כנסת ישראל הכל הוא קדוש ונשגב לאין חקר. ושמשון שנשתבח בגבורת גופו, הוא קְדוש השם... ונקרא על שמו של הקב"ה (סוטה י' ע"א). ומתוך הצורך הגדול של התגברות הקדושה בעולם באחרית הימים על ידי כנסת ישראל, מוכרחת גם הגבורה הגופנית להתעורר ברב כח. ועל עובדי ה' באמת, החובה מוטלת לזכך היסוד הפנימי של הגבורה בגבורה קדושה ברוחניות... וכשם שהעבודה הפנימית של קדושי עליון שבדורות כולם היא נמשכת מהשפעת קדושתו של בניהו בן יהוידע ע"ה כן כל העבודה של התגברות הגבורה הגופנית בכללות כנסת ישראל, היא נמשכת מקדושת נזיר אלוקים שמשון הגיבור ע"ה.'

וכן אמר לפני שלושה מתלמידיו: "קדושה זקוקה גם לגבורה, אף לגבורה גופנית. שמשון הגיבור היה גבור בגופו והייתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג (סוטה ט' ע"ב) ודוד המלך היה גיבור ממש, גיבור בגופו והיה כולו קדושה". ('שבחי ראי"ה', עמוד קס"ג, מפי הרב אברהם יצחק שרייבר, וראה המשך דבריו לפני התלמידים בפסקה הבאה בעניין העלאת ניצוצות הקדושה מתוך החול והטומאה)

בעניין הקודש שבחול לעומת הקודש שבקודש, הקשור ישירות לעניין ההתעמלות, כוונתו היא שכשמעלים את ניצוצות הקדושה שבחול ומבטלים את ההשפעה השלילית של דברי החול, אז מקדשים ומעלים את החול ומבטלים את הרע, ולכן הקודש שבחול מעולה מהקודש שבקודש כי על ידו ניתן לבטל את הרע, אך היתרון הזה בפועל קיים רק במצב של אחרי ביטול הרע, וכל עוד ההשפעה הרעה קיימת, ברור שהקודש שבקודש עדיף לאין שיעור. ובדברים לפני שלושה מתלמידיו אמר: "יש ערך גם לניצוץ של קדושה. אם יש אפילו ניצוץ קטן של קדושה אף בתוך תוכה של הטומאה, הרי כשהניצוץ הזה מתגלה, כלה הטומאה בהכרח ועוברת מן העולם. משום כך אין הסטרא אחרא מניחה לגלות את הניצוץ של קדושה'. ולגבי ניצוץ הקדושה שבהתעמלות ההתעמלות אמר בהמשך דבריו לפני שלושת התלמידים: 'ההתעמלות יש בה ניצוץ של קדושה, אך יש ונלווים אליה ע"י צעירינו היום דברים של טומאה, על כן יש לגלות את ניצוץ הקדושה שבהתעמלות ואז תכלה ותעבור מן העולם כל הטומאה הנלווית אליה..."

בעניין קירוב רשעים, הראי"ה קירב רק רשעים שלא ניתקו עצמם מכלל ישראל ומהזהות היהודית שלהם, אך רשעים שניתקו עצמם מכלל ישראל ומהזהות היהודית שלהם והזדהו עם הגויים ועם שונאי יהודים הוא לא קירבם כלל אלא להפך.

ב'אגרות הראי"ה' ח"ב, דף קפ"ז כתב: "והשי"ת נותן בלבבו רצון זה ומחשבה זו של שנאה ושל התרחקות, כדי שלא יבולע לו".

ב'מאמרי הראי"ה', במאמר "על במותינו חללים", עמ' 90: "והאומה העזה שבאומות, קנאית היא ונוקמת. נוקמת היא בקנאה קשה כשאול מעוכרי חייה. לא תשא פני כל, את אחיה לא תכיר ואת בניה לא תדע... יודעת היא האומה בידיעה פנימית... שהפורשים מדרכי ציבור... כבני בלי דת (ההדגשה במקור) ממיתים הם את נשמתה, נוטלים הם ממנה את המזון המחיה אותה, המשיב את רוחה. והם הם הנם אויביה, אויבי נשמתה, שונאיו של מקום... ובזעם תקפץ רחמיה, למען עמדתה וקיומה, כדי להחזיק את נשמתה לדור דורים... האומה יכולה לשנוא כשם שהיא יכולה לאהוב, ושנאתה, אוי כמה מרה היא ומכאבת..."

ב'אגרות הראי"ה' חלק א', עמ' כ' כותב הרב: 'אין עוד אומה בעולם שההודעה של שם השי"ת בעולם, בתור אלוהי עולם שומר הברית והחסד וכל ארחות הצדק, שהם מדותיו של הקב"ה, יהיה יסוד חייה הלאומיים, ותנאי מיוחד בתקומתה על ארצה וכוננות ממשלתה וכו'. על כן מי שגורם בדעותיו ומכל שכן במעשיו, רפיון להדעה (הזאת) שמחיה את האומה, הוא פושע לאומי, שהסליחה לו איולת."

באגרת תקנ"ה המפורסמת ('אגרות ראי"ה' כרך ב') כותב הרב: 'והשם יתברך יודע שלא את כל הפושעים אני מקרב, כי אם אותם שאני מרגיש שכח סגולי מונח בפנימיותם... ועל אותם שכבר אבדו את הסגולה הפנימית שלהם לגמרי אמר דוד המלך ע"ה "הלא משנאיך השם אשנא".'

ב"אורות הקודש" ג', עמ' של"ד כתב הרב: "מי שחסר לו החוש של שנאת הרשעים, יוכלו התכונות, המעשים והדעות הרעות, להידבק בו ולפגמו. ואף על פי שעל ידי גודל מיתוק של חסד, הולך האור ונזרח גם על הרשעים, מכל מקום ראוי לאחוז במידה ידועה של גבורה, שהיא ניכרת בשנאה פנימית לרשעים הגדולים, מרימי יד בתורה. ומידה זו היא כמו סנדל לנשמה, שלא תטנף רגליה ביוון מצולת הקליפות, והיא משומרת על ידי תכונה זו בטהרתה."
ב"שמונה קבצים" חלק ח' סעיף רכ"ח: "שנאת הרשעה, כשהיא עמוקה וגדולה, צריכה לבוא בתחילת ברייתה יחד עם שנאת הרשעים רק אח"כ היא מתמתקת על ידי כח הדעת ומתבררת, עד שהיא עומדת על נקיונה האצילי, שאין כי אם שנאת הרשעה לבדה, והנושאים שלה, שהם הרשעים בעצמם, מתמלאים עליהם רחמים, ויתמו חטאים ולא חוטאים. אבל אם מתחילת ברייתה תבוא בצורתה האידיאלית, לכוון את מהותה רק על השנאה של הרשעה המופשטת, לעולם לא תצא אל הפועל בכחה אפילו בתור השנאה לרשעה, כי חסרון השנאה אל הרשעים יטשטש את השנאה של הרשעה עצמה, ואז כל אוצר הטוב מונח הוא בסכנה גדולה . וזה היה מקום המכשול של נפילים רבים, שנפלו מפני שהשתמשו בתחילת הוויתה של שנאת הרשעה במדה האצילית, והעדר שנאת הרשעים נהפכה אח"כ לאהבתם, ומתוך אהבת הרשעים נפלו הם עצמם באהבת הרשעה עצמה. על כן מוכרחת היא המחשבה הראשונה להיות בתכונת מידת הדין, ואח"כ מדת הרחמים באה, וממתקת אותה בשיתופה."
באגרת קמ"ד כותב הראי"ה: "אם נעזב את שעת הכושר, של התחלת התפתחות הישוב... והיד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה על חרסיה בסיגים של לאומיות מזוייפת בגרגרים של היסתוריה ושל חיבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא לא יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף ג"כ לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו ע"פ הניסיון - היד הטמאה הזו תתגבר, אז אין די באר גודל האסון..."

ואף כלפי כאלו שיש בעיקרון לקרב ישנם מצבים של הרגשת שנאה כפי שכתב במאמרו "על במותינו חללים" ב"מאמרי הראי"ה" דף 91: "אחים חביבים שנואים; נשמות קדושות, משוקצות כטומאת הנדה. והאומה העזה שבאומות, קנאית היא ונוקמת, נוקמת היא בקנאה קשה, לא תשא פני כל, את אחיה לא תכיר וכו' יודעת היא האומה בידיעה פנימית אינסטינקטיבית וכו' שהפורשים מדרכי צבור וכו' ממיתים הם את נשמתה, נוטלים הם ממנה את המזון המחיה אותה, והם הם הנם אויביה, שונאיו של מקום" וכו'.

הרב קוק הלך בדרכי רבי זירא שקירב ולימד זכות על בריונים שהיו שכניו שעשו מעשים רעים, כשחכמים הקפידו עליו כי דעתם הייתה שכשא"א מצד אחד לקרב ומצד שני להילחם בעוז נגד המעשים, יש רק לרחק כדי לרחק אחרים ממעשיהם ובתקווה שהרשעים יבינו בעתיד את חומרת מעשיהם, אך רבי זירא סבר אחרת, ואחרי פטירתו ראו שצדק כי הם אמרו לעצמם שאין מי שיקרבם וחזרו בתשובה בסופו של דבר, אף שעד פטירתו עשו את מעשיהם בחסות קירובו (סנהדרין ל"ז, ע"א).

רבי זירא האמין כי גם בחוטא גדול, חיוב גדול טמון בנשמתו. אם נחזקו, סופו שהוא יתגבר על כל הרשע. רבי זירא ידע לעמוד על הנקודה החיובית שקיימת גם בנפשו של הרשע, למרות כיסוייה הרבים, ולהעלותה אל ההכרה והתודעה, עד שהיה בכוחה לשנות את מהלך חייו. קירוב הרחוקים של רבי זירא נבע מהכרתו באורה האלוקית המאירה בכל אחד מישראל, גם כשמעשיו מסתירים אותה. אותה נקודה שאפילו כאשר האדם עצמו מתכחש לה היא נשארת בטהרתה. רבי זירא ידע כי סוף הטוב לנצח, אם לא נתעלם מקיומו, אם לא נדחה אותו יחד עם השלילה. הוא לא העלים את עיניו מהרע ומהרֶשע, אך ידע שהעיקר הוא הטוב, אפילו אם הוא מועט לפי שעה.

בדיון בביהמ"ד (סנהדרין שם) לימד ריש לקיש כי "אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון". רבי זירא דרש יותר מזה: "רבי זירא אמר: 'מהכא: "וירח את ריח בגדיו", אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו'." - לא רק בריקים אלא אף בבוגדים בעמם ובאלוקיהם קיים ריח טוב. הוא יודע שהם בוגדים ואינו מתעלם מכך, אך מבין שהדרך לתקן עוברת בהדגשת החיוב ולא רק בהוקעת השלילה. קירוב הבריונים לא נבע מעצימת עין ומהתעלמות ממעלליהם, אלא דווקא מתוך יכולת להבחין בין צדק לרֶשע ובין צדיק לרָשע. רבי זירא התאמץ לאחוז באותה פיסת טוב קטנה, לחזקה ולשומרה שלא תאבד, מפני שהוא מאמין בכוחה לנצח. הוא הבין שרק בדרך זו יש סיכוי שהבריונים ישתנו ודחייתם תאבד את הסיכוי שיחזרו למוטב ואת הגרעין הטוב שבהם וידע גם את אזהרת התנא בסוטה דף מ"ז, ע"ב שלא לדחות בשתי ידיים כמו שדחפו אלישע לגיחזי וכן כפי שדחפו רבו של יש"ו אותו. אמנם שם אומר התנא שתהא שמאל דוחה וימין מקרבת, אך בכל מקרה הוא אומר לא לדחוף בשתי ידיים, כלומר גם אם א"א לקרב בימין.

התוס' בפסחים דף קי"ג על מצוות "עזוב תעזב עמו" ב"חמור שנאך" לגבי דברי הגמרא בב"מ ל"ב, ע"ב שב"אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו" למרות שמצוות פריקה קודמת בעיקרון בגלל צער בעלי חיים, כותב: 'והשתא מה כפיית יצר שייך כיון דמצוה לשנאתו וי"ל כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב (משלי כז) 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם' ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר". מדוע שנאה גמורה אינה טובה, אם זה בגלל ששונא אותו שלא לשמה בגלל "כמים הפנים לפנים...", סוף כל סוף השנאה היא מצוה אף אם מקיים אותה שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה בא לשמה? נראה מכאן שלבעל התוספות הזה כל ההיתר לשנוא את הרשע הוא לשנוא את המעשים הרעים שלו ולא את האדם עצמו, שהוא מורכב מטוב ורע, אומנם הוא חוטא אבל יש בו גם מעשים טובים.

זו גם הייתה דרכו של מרן הגאון רמח"ל זצוק"ל זיע"א ב"מסילת ישרים" בסוף פרט י"ט: "עוד עיקר שני יש בכוונת החסידות והוא טובת הדור... שאין הקב"ה חפץ באובדן הרשעים, אלא מצווה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם. וזה צריך שיעשה בכוונת עבודתו וגם בתפילתו בפועל, דהיינו יתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה, ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סנגוריה על הדור כולו... כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל. וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל גם הקב"ה מגדיל עליו".

כך כותב מרן הג"ר מנחם נחום טברסקי מצ'רנוביל ב"מאור עיניים", פרשת חוקת: "'ואהבת לרעך כמוך' פירושו כמו שאפילו יודע אדם בעצמו שיש רע בקרבו, בכל זאת אינו שונא את עצמו, כך גם את חברו, אפילו רואה רע בחברו אל ישנא אותו, כי גל לחבירו יש חלק אלקי כמוהו, ואף אם רואה רע בחברו, ישנא הרע שבו וחלק הקדוש שבו יאהבנו."

וכך כותב מרן הג"ר שניאור זלמן מלאדי זצוק"ל ב"תניא", חלק א' - "ספר של בינונים", פרק ל"ב: "וגם המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו מעונותיהם, שמצוה לשנואתם, מצוה לאהבת גם כן, ושניהן הן אמת, שנאה מצד הרע שבהם ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם, שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם, המחיה נפשם האלקית, וגם לעורר רחמים בלבו עליה כי היא בבחינת גלות בתוך הרע מס"א הגובר עליהם ברשעים, והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה כנודע ממ"ש ליעקב אשר פדה את אברהם...".

וכן הגאון ר' נחמן מברסלב זצוק"ל כתב ב'ליקוטי מוהר"ן', תורה רפ"ב: "דע כי צריך לדון כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה."

לגבי דבריו "הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעומק הנפש האנושית, וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו", ותקפו אותו קשות על שמשבח את הפיסול, אז הפיסול אינו פסול באופן גורף, אלא רק דמות שלמה כפי שנפסק בשו"ע וכפי שהרב קוק כותב בהתייחסות הלכתית שלו לעניין זה.

בעניין "כשהרע הוא גורם טוב - נעשה כסא אל הטוב, והכל טוב גמור, כמעט ביטול הקליפות, מעין העתיד". וכן בעוד מקורות נוספים בכתביו הרב מדבר על הניצוץ הטוב שברע ושע"י שמגלים את הניצוץ הטוב שברע גוברים על הרע. מקורו הישיר של המשפט הנ"ל הוא בפירוש מרן הגאון הבעש"ט זצוק"ל זיע"א: המופיע בדברי אחד מתלמידיו והמשפט הראשון בו הוא בדיוק המשפט שבדברי הרב קוק: "ופרעה הקריב (שמות י"ד, י'). והנה קבלתי ממורי, כשהרע הוא גורם טוב נעשה כסא אל הטוב והכל טוב גמור, כמעט ביטול הקליפות מעין העתיד. הגם שיש בזה דברים עמוקים לענין מ"ז וכו', ודי בזה. ואפשר שזהו כוונת חז"ל אליעזר עבד אברהם ע"י הטובה שעשה לאברהם אבינו יצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך, והכוונה ע"ד הנ"ל, והבן' ("כתר שם טוב", כרך א', ק"ו, עמ' כ' במהדורת בני-ברק תשי"ז). פירוש הבעש"ט הזה מופיע גם ב"בית ישראל : מבחר מאמרים על התורה ולמועדים" שבו ליקוט של הרב מתתיהו יחזקאל גוטמן מדברי ר' ישראל בעש"ט, מרן הגאון ר' ישראל מרוז'ין זצוק"ל ומרן הגאון ר' ישראל גוטמן מסדילקוב זצוק"ל שהיה נכד הבעש"ט, בעמ' 26, אות נ"ב, אך על בראשית ולא שמות, כשלפני "קיבלתי ממורי" כתוב "בתולדות (פרשת בא)", ואותיות נ"א ("ויהי חיים שרה") ונ"ג (על "ואבא היום אל העין") הן על "חיי שרה". אפשר לקשר דבר זה למה שאמרו חז"ל: "והנה טוב מאוד זה יצר הרע".

לגבי הפסוק "כי מציון תצא תורה" בנאום הברכה לפתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים, מי שיקרא את כל הנאום יראה שהפסוק נאמר על לימוד התורה בישיבות ולא על לימודי החול באוניברסיטה. והפסוק המדובר הוא כדי לסיים בציפייה לגאולה, אך לא נאמר על האוניברסיטה עצמה.

יש לציין שבנוסח המקורי של הנאום, כפי שהרב קוק אמר בפועל וכפי שהודפס ב"דברי הרב" ב"דפוס ציון" ובתרגום האנגלי ב"ספר האוניברסיטה" שהוציאה האוניברסיטה העברית בנובמבר 25' למניינם, פסוק זה היה בסיומה של תפילה מיוחדת שחיבר הרב קוק לכבוד המאורע ואמר אותה לאחר נאומו כשגם ממנה רואים בבירור שהוא אומר פסוק זה על התורה שה' נתן לעם ישראל, ואת נאומו סיים במילים:

"ונזכה לראות בשמחת גויינו ובבנין בית מקדשנו ותפארתנו, אשר עליו ינהרו כל הגויים לקחת תורה מציון ודבר ה' מירושלים, אמן".

ממילים אלו ברור לכוונתו לבית המקדש בהר הבית ולא לאוניברסיטה.

כך הסתיימה התפילה בת 55 השורות שהתחילה במילים "רבון כל העולמים אשר עמך מקור חיים ובאור חכמה ודעת כוננת תבל ומלואה...":

"ואהבת הדעת אשר מאז היא מקננת בעם זו קנית,

היא סמכתם לבנות היכל לחכמה ותושיה,

והיום הזה אלפים ורבבות נאספו יחד,

לפתח בחדות לב לרווחה את שערי הדעת,

הננו מפילים לפניך תחנון צור ישראל וגואלו,

חזק נא ואמץ את לבב עמך אשר בחרת

לאהבה את שם קודשך, ולשמר בכל לב את כל חוקיך,

לרומם את קרן תורתך הקדושה,

מקור חייהם לנצח להגדיל תורה ולהאדירה.

ולמען יאמן דברך אשר אמרת על-יד נביאך:

'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים' ".

בשבע השורות האחרונות עוסקת התפילה בבקשה מהקב"ה לחזק את עם ישראל באהבה אליו ובשמירת חוקי התורה, לרומם את קרן התורה כדי להגדיל תורה ולהאדירה וכל זאת כדי שיאמנו הדברים "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". כך שברור גם מכאן שהרב קוק פסוק לא מייחס פסוק זה לאוניברסיטה אלא לתורה הקדושה שהקב"ה נתן לעמו ישראל. נוסח זה של התפילה מופיע גם בספר "משנתו של הרב קוק" מאת צבי ירון. בנוסח העברי ב"ספר האוניברסיטה" הובאה התפילה כשהמשפט המסיים הוא "ונזכה לראות..." במקום בסיום הנאום עצמו כשבסיום הנאום אין לא משפט זה ולא הפסוק "כי מציון...". במקורות שונים הושמטה התפילה והובא רק הנאום המסתיים במשפט "ונזכה לראות..." ואין שם את הפסוק "כי מציון..." כפי שהוא.

הסיבה לשינויים מהמקור הוא בגלל טענות החרדים, אך בכל מקרה זה לא עזר: הקנאים בוודאי שלא שינו דעתם כלל, ואף כלל הגדולים החרדיים שעדיין העריכו ביותר את הרב קוק למרות המחלוקת על דעותיו המשיכו להתייחס בשלילה לנאומו שם.

אך בכל מקרה גם מהנוסח המקורי עם הפסוק "כי מציון..." בסוף התפילה ברור היטב מההקשר שכוונתו לתורה הקדושה שנתן ה' לעם ישראל ביד משה וכאמור לעיל. כך שהצנזורה רק הזיקה ולא הועילה כלל וגרמה לחשוב שהטענות נכונות, אך כאמור לעיל מובן היטב גם מנוסח המקורי שהפסוק לא מתייחס לאוניברסיטה כלל.

תגובות חריפות נגד דברי הפלסתר של קנאי ירושלים נגד הרב קוק

הקנאים כתבו חוברת פלסתר בשם 'קול שופר', ובו הובאו בצורה מקוטעת ומסורסת משפטים מתוך ספר ה'אורות', וכן דברי התנגדות לספר, ושלחו זאת למספר רבנים קנאים ע"מ שיוסיפו את חתימתם על חוברת זו. שנים מרבני ירושלים, הרב זוננפלד והרב דיסקין, שהיו עד אז בידידות עם מרן הראי"ה, צירפו את חתימתם לנוסח הראשוני (שהיה מתון יחסית) שקבלו מאת הקנאים. אח"כ הוסיפו הקנאים לחוברת דברי חירוף וגידוף נגד הראי"ה, ככל שעלה בדמיון רוחם.

את החוברת, עם חתימות הרבנים ודברי הגידוף, שלחו את הקנאים לרבנים מסויימים בחו"ל, בבקשה לדון את הספר 'אורות' כדין סופרי קוסמים, שחייבים שריפה. במקומות מסוימים, ובייחוד בפולין, בה לא ידעו ולא הכירו את הראי"ה, נזדעזעו הרבנים מהחוברת שציירה את הראי"ה בצורה כזו.

כאשר נודע בירושלים מהרעש בין רבני פולין, שלח הגרי"מ חרל"פ שני מכתבים ארוכים להרגיע את רוחם, וגילה בהם את פרצופם האמיתי של בעלי החוברת.

פרשה זו מתוארת בפירוט בספר 'בתוך החומות', לרב מנחם מנדל פרוש זצ"ל, ושם מובאים מכתבי הגרי"מ חרל"פ זיע"א, בהם הוא זועק על חוסר הצדק המשווע, ופזיזותם הנמהרה של כותבי הפלסתר:

"אני הצעיר מעולם הייתי מתאבק בעפר רגלי חכמים, ומורא כל ת"ח עלי מאוד, בכן אני שואל בפחד גם על ת"ח דעיר קדשנו החתומים ב'קול שופר', מדוע לא פנו עצמם ישר למרן שליט"א, לשאול ממנו קושיותיהם? [...] ואחדים מהצעירים המרקדים הדפיסו את מכתבם של הרבנים בלי ידיעתם כלל, שלא היו מרהיבים להדפיס גדול או קטנה בלי הודעה למרן שליט"א, אבל העזי פנים הצעירים יודעים כי אם יבואו הרבנים הגאונים הזקנים בשאלה למרן שליט"א יש לאל ידו להסביר להם שלא יקשה להם מאומה, ואז יפסידו לגמרי [...] על כן הקדימו להדפיס בלי ידיעת הרבנים. [...] מרן שליט"א ואני הצעיר כשנודע לנו הפצתו של ה'קול שופר' קבלנו באהבה את הייסורים, וחשבנו לנכון כי כל ישר לב יכיר וידע את זיופו מתוכו, [...] איך לא שאלו אותנו כלל, וכי מעבר לים אנו יושבים שאינם מוצאים אותנו?! וכי חשודים אנו לסרב להשיב להם?! ובטח יכיר כל בן דעה כי כל זה לא נברא כ"א לשם המחלוקת".

ואכן, היו אנשים כאלה אשר הדברים הנשגבים היו למעלה מהשגתם, ובקשו להבין דעת קדושים ולקבל הסבר לדברים. כך למשל רבי יצחק אייזיק בן טובים זצ"ל, חובב ציון ותיק, אשר ליווה את הגר"ש מוהליבר זצ"ל בבקורו בארץ בשנת תר"ן וזכה אחר כך לעלות ולהשתקע בארץ. הוא פנה אל הגרי"מ חרל"פ, וקיבל תשובה ארוכה ומפורטת, הנקראת בשם 'טובים מאורות', קונטרס עמוק ונשגב שנכתב באלול תר"פ ונדפס בשנת תרפ"א (הופיע מחדש ב"מי מרום - מעייני הישועה", ירושלים תשל"ז).

גם אל העיר לידס, בה התגורר הגאון ר' נחמן שלמה גרינשפאן זצ"ל, הגיעו מכתבם של הקנאים. המכתב היה ממוען אל רבה של העיר, הגאון הרב ישראל חיים דייכעס זצ"ל, שהיה מגדולי הדור באותה תקופה. הקנאים ביקשו להפיל גם אותו ברשתם, וציפו כי הוא יענה לבקשתם להחרים את הראי"ה וספרו. מה שהקנאים לא ידעו, זה שהגרי"ח דייכעס הינו חסיד נלהב של הראי"ה... קשרי ידידות והערכה מיוחדים במינם, היו בינו לבין הראי"ה. כך לדוגמא, בפתחו של אחד מספריו הרבים של הגרי"ח דייכעס, מובאת הסכמה מרגשת של הראי"ה, אותו מכנה הרב דייכעס: "ידיד נפשי הגאון הגדול האמיתי, תפארת ישראל, אוצר תורה יראה ותבונה, חוקר ומקובל, כקש"ת מו"ה אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א, רב הכולל בעה"ק ירושלים תובב"א" [עוד על קשריו עם הראי"ה, ראה במסגרת בעמוד הבא]. בתור ידיד נאמן של מרן הראי"ה, לא היה סיכוי שהגרי"ח דייכעס יפול ברשתם של הקנאים. אדרבא, הוא הזדעזע ממעשיהם המגונים, ומחה על כך בחריפות.

גם הרב גרינשפאן, בראותו את כתב הפלסתר של הקנאים, לא התפתה לחשוב כי מדובר במחלוקת לשם שמים, או בהתנגדות עניינית לתורת הרב קוק (כפי שניסו להציג זאת הקנאים ואף ההיסטוריונים שמחוגיהם). "טעות נכזבה היא לדמות שהמחלוקת תלויה באמת באותם האמתלאות והנימוקים", כתב הגרי"מ חרל"פ באותם ימים, וכך תפס הרב גרישפאן. הוא הבין כי מדובר בסך הכול במסע השמצות בניצוחם של הקנאים, שבעווה"ר נלכדו בו גם מעט מזקני הדור. וכך הוא מתאר את המציאות המרה במכתבו לעורך העתון 'הדרך', כשמבעד למילים זועק הכאב הגדול על חילול כבודו של הרב, ועל העלמת האמת:

"[...] מתנפלים בפרהסיא כנגד איש המופת (הראי"ה) [...] שרכש לו מעריצים לאלפים בכל שדרות העם במשך שבתו במדינתינו. גם המכתבים הבאים מירושלים לעתון הדרך, הרגשנו הרבה פעמים נטיה בלתי סרה להמעטת דמותו של הרב הגדול הנ"ל. ובימים האחרונים קיבל ידידי הרב דייכעס שליט"א מכתב מירושלים חתום בידי הרב דיסקין והרב זאנענפעלד אשר בו מבקשים את הרב דייכעס להמנות עמהם להחליט לדון את ספר "אורות" לשרפה "כספרי קוסמים" חלילה. מעולם לא ראיתי כתב פלסתר כזה. הדבר הזה הרעיש את כל עירנו. הרב דייכעס החליט לצאת במחאה נמרצה כנגד התנפלות מגונה כזו, אבל בינתים חלה. (בפ"ש כי הוטב מצבו). על החכם יעבץ, והוא חושב את עצמו כתלמיד הרב קוק נ"י, [...] סילק את ידיו מרעיון האגודה (אגודת ישראל) כל זמן שלא יוכר שנוי לטובה בהתייחסות האגודה למעלת הרב קוק שליט"א. בהיות כי רעיון האגודה חביב עלי מאוד, הנה נעתרתי לבקשת ידידי הנ"ל לערוך מכתב אל כת"ר ולהודיעו שורש הענין ולבקשו שיואיל בטובו למען השלום לתת מקום בעתון הדרך למאמרי: "לבקורת הספר אורות". לדעתי חובה על ראשי האגודה בכל אתר ואתר להשתדל לבוא לידי הסכמה עם כל ההסתדרויות האורתודוכסיות, כדי לעבוד יחד לטובת עמנו על יסוד התורה, למנע מן כל מחלוקת באיזה תמונה שהיא, והאמת והשלום יהיו נר לדרכה, וסוף סוף יעמוד על ההכרה הברורה, שרעיון האגודה, הוא הרעיון האמיתי, המקורי, שבכוחו לאגד את עמנו באגודה חזקה למטרת קיומו החומרי והמוסרי. אבקש את כת"ר, באם לא ימצא לנכון להדפיס את המאמר, יואיל בטובו להשיב אותו אלי [...]. חותם בד"ש וברגשי כבוד נחמן שלמה גרינשפאן ר"מ דפה ליעדז". 

הרב גרינשפאן לא הסתפק במכתבו זה, ושלח מכתב בהול אל מרן הראי"ה, בו הוא מתאונן על חוצפת הקנאים, ומבקש הסבר למצב הנורא שבירושלים. בגבורת רוחו, מתאר הראי"ה לרב גרינשפאן בצורה מדוייקת את סיבות קנאותם של מחרחרי הריב, ואת המציאות הכאובה שבירושלים:

"ירושלים, ת"ו, [חשון] תרפ"א.

לכבוד ידי"נ הרב הגאון אוצר תו"י וחכמה, מוהרנ"ש גרינשפאן שליט"א ר"מ בק' לידז יצ"ו וכא"ל שוי"ר.

אחרי אשר באחור זמן כתבתי לכת"ר את מכתבי יום אמש, הגיעני מכתבו היקר, ע"ד כתב הפלסתר אשר הוציאו נגדי ונגד ידי"נ הרב הגאון הצדיק, ר"י משה חרל"פ שליט"א שהוא אחד השרידים אשר ה' קורא בדורנו. והנה כל העניין הוא בא מתוך קנאה בכבוד והשפעה אשר חנני ה', כי הרב דיסקין רצה בהתמנות של הרבנות פעה"ק, ומשרתיו ועושי רצונו עסקו בזה, ולא עלתה בידם מפני המיאון של הצבור בכללו. ואנכי מפני כך עכבתי כמה חדשים ולא קבלתי את הכת"ר [כתב רבנות], שחששתי לכבודו, בייחוד מפני זקנותו המופלגה, וכבוד אביו הגאון מבריסק זצ"ל. אבל כאשר גם אחרי שלא קבלתי את הכתב הוסיף להתעבר בקנאה, כי יודע הוא שאין מעלה ומוריד כלל עניין קבלת הכת"ר, כי עקר הדבר הוא פה האמון וההשפעה על הקהל, ע"כ יחפשו תואנות, נעתרתי לקבל, ונתחברו קצת אנשים להתפלג בפ"ע, וספח עמו את הרב זוננפלד שהיו בתחילה במחלוקת זה על זה, ויסדו להם ב"ד מיוחד, וקורין אותו בשקר "ב"ד לכל מקהלות אשכנזים", ואין לו השפעה וערך כלל באופן כללי, ואנכי הנני ב"ה מהנעלבים ואינם עולבים, ואין דבריהם עושים עלי שום רושם ולא ע"ד הקהל ות"ח ויראים אמתיים. ומשהדפיסו פה הרבנים ובתי הדינים וראשי המוסדות מחאה ע"ז הוא ג"כ נגד רצוני, רק לא אוכל לעצור את חפץ הציבור החושבים שכבודי הוא כבודם, והם בעצמם פה מתכחשים ואומרים שאינם יודעים מכל זה, ובטעות בא הדבר מצדם ובכ"ז הנם עושים את מעשיהם במחשכים. אבל כל מה שאני מצטער מזה הוא רק מפני כבוד ירושלים וכבוד התורה שמתחלל ע"י מעשיהם, אבל בעצם העניין, לא בפנים ולא בחוץ, נכרת השפעתם. ואדרבא חזותם מוכיח כי על כזב ומרמה מייסדים הם את התנגדותם, הבאה מתוך קנאה של תחרות של כבוד המדומה, וה' יטהר לבנו להיעשות אגודה אחת, לעבדו באמת בהר קדשו סלה, כל ישראל חברים, ונזכה לראות בויעוד בית מקדשנו וברוממות קרן עם ה' גוי קדוש על אדמת קדשו בב"א, כנה"ר וכו', הק' אברהם יצחק ה"ק" ['אגרות הראי"ה' ח"ד אגרת א'סו].

במקביל למכתב זה, שולח הראי"ה מכתב לבנו יחידו הרצי"ה, ובו הוא כותב בקצרה על דבר האירועים בירושלים, ומרגיע אותו כי הקנאים לא הצליחו בניסיונם להשתיק את אמיתה של תורה:

"ב"ה יום א' לחודש מרחשון תרפ"א.

בני מחמדי שליט"א,

[...] ימי החגים עברו עלינו ב"ה כשורה, רק שהציבור הי' תוסס מפני הנבלה של הפמפלט [חוברת], קול השופר של מחרחרי הריב, שהזקנים נתאדקו בהם כ"כ. אבל ת"ל לא פעלה כל השתדלותם, להצר את הצעדים של דרך הקודש שאנו הולכים בה, בתמימות לבב וברעיון טהור, כ"א להרחיבם בע"ה".

דברים אלו שכותב הראי"ה בקיצור לרב גרינשפאן, מוסברים בהרחבה במכתב שכתב הגרצ"פ פראנק זצ"ל באותם ימים, והנה הוא לפניכם:

"הנה הגאון מוהרא"י הכהן קוק שליט"א נתקבל פה לרב מרוב מנין של קהלת הקדש דפה (ירושלים), ובני כולל אונגרן כבר ידוע כי עינם צרה באחינו גולי רוסיא ופולין וביותר שכדי שתגדל הכנסתם המיוחדת דוקא לבני אונגרין לא טוב להם שהרב הכולל של עה"ק יהיה שלא מבני אונגרין, ומה עשו אחדים מבני כולל אונגרין? נתלקטו מתי מספר מהם [...] ובראשם הנער הזקן [...] ועשה תעמולה לייסד ועד אשכנזי, והנער הזקן הזה הוא מומחה גדול לסדר בחירות בדעות נעלמות מכל, וגלויות אליו, לכל סדר הבחירה שהוא עושה בבחינת רואה ואינו נראה, וקשה לתאר בכתב כל חריצותו בענין זה באופן שהוא מסדר לו רשימה של ועד גדול וגם ועד הפועל הכל בסדר נאה מבחוץ ומקור משחת מבפנים, כי מבני אונגרין וגאליציען הוא בוחר בצעירים [...] ביותר, ומשאר הכוללים הוא כמלקט שבלים בראש ההר כאשר הוא רואה איזה זקן או שוטה שלא יבין מעשה תעתועיו הוא מכניסו בתוך הועד, ובכן יוצא הבחירה הסתומה מן העין שהוא המזכיר הראשי ואברך צעיר [...] יו"ר.

והם כותבים וחותמים לאלפים ולרבבות בכל אמעריקא ובכל העולם בשם כל האשכנזים שבירושלים [...] כי "הרב ר' חיים זאננפעלד הוא הרב דפה"... והנער הזקן הנזכר נתחבר אל סופרים צעירים באי בית הישיש הרב ר' יצחק ירוחם דיסקין נ"י, כי על הזקן הזה רובצת השפעת נערים סופרים שהם עם [...] יטוהו לכל אשר יחפצו ומקבלים ממנו חתימות על כל תעלוליהם, ולפי השערתי אין הוא אשם כלל כי הוא אינו רואה בכתב וגם החתימה קשה לו, והסופרים עשו לו חתימת ידו בדפוס של חותם ממש בכתיבת ידו והם כותבים וחותמים כל מה שירצו, ואוי לו לדור אם סופרים ונערים כאלה ושועלים קטנים המה מנהיגיו.

זה כששה שבועות דברתי עם הרב ר' חיים זאנענפעלד, ובתוך הדברים שאלתו באיזה צדק הוא חותם על עצמו כי הוא רב לאשכנזים שבפעה"ק? [...] השיב לי כי בעצמו באמת אינו חותם כך רק הם עשו לו חותם וכתבו עליו כן.

הנני מדלג מענין לענין [...] אבל שם באמעריקא עשו שגיאה גדולה כי משם הודיעו כי בתוך הועד שיבחר ע"י הרב אבראמאוויטץ יהי' גם אנשים מצד דיסקין וזאנענפעלד וזה היה פגיעה גדולה בכבודו של הגאון מהרא"י קוק שליט"א שהוא הרב פה וכל המוסדות היותר גדולות המה תחת נשיאותו, והוא רב העיר ונושא עבודת הציבור, והמה שמו מרחוק פה אנשים חדשים שלא ניסו כלל לשאת עליהם עבודת הצבור, ורק נותנים חרב פיפיות ביד אלו החנפים ועזי פנים המתחככים להנאתם אצל הזקנים הללו ובפעולות אלו הם מחריבים הכל [...] ובדברי חנף של הצעירים מן האונגארין והנלוים עליהם נמשך הרב אבראמאוויטץ להם והוא כנגד גאון עוזנו הרב קוק נ"י.

הדברים האלה כתבתי בחפזי בלי סדר כי הוא לא לפי רוחי לטפל בדברים כאלה, והקיצור הוא אם יכול מע"כ להשפיע ולפרסם את האמת כי הזקנים הנזכרים כבודם במקומם מונח אינם אנשים ציבוריים ואין לעמוד כלל על חתימתם וכל עניני הצבור הירושלמי בכלל ובפרט הן מילי דמתא והן כל דבר הנוגע לדת והוראה אין שייך כלל לא להזקנים ולא לאנשיהם שברובם המה אנשים פשוטים שנתלבשו במסוה הצביעות ומכריזים כי מקנאים המה קנאת ה' ומשתמשים רק בשמות הזקנים לסמות העינים וכל מבין רואה כי לא נוכח האמת דרכם, משתמשים בכתבי פלסתר להרבות מחלוקת בישראל. אם מע"כ יוכל להשפיע לפרסום האמת הזה יגולגל זכות על ידו ויעשה תיקון גדול לעיה"ק" (שו"ת 'מלכי בקודש' ח"ד עמ' 44).

ה'חפץ חיים' הכיר מקרוב את גדלותו של מרן הראי"ה, ומשום כך לא התפתה להאמין לשמועות הרעות. הוא הגיב בצורה חריפה ביותר כנגד כתבי השטנה ששלחו אליו הקנאים, ונאמן לדרכו, דרך השלום, התרחק מבעלי מחלוקת אלו, עד כדי כך שכאשר המשלחת הירושלמית בכינוס הגדול של אגודת ישראל בתרפ"ג, לא הסכים לומר להם שלום כי "לאלו העושים מחלוקת נגד רבה של ירושלים איני נותן שלום" ו"דעו לכם שהוא קדוש וטהור וכל הנוגע בו לא יינקה!" כל זאת לאחר שבדיון הפתיחה השמיע הרב שור מבוקרסט דברי פגיעה ברב קוק, והח"ח קם בכעס וזעק בהתרגשות: "פגעו במרא דארעא דישראל! יש לקרוע קריעה!" ועזב את הדיון ולא הסכים לחזור לדיוני הכנס, ונשאר עד סופו באכסנייתו.

כאשר נודעו לו האירועים של עזות פנים וחציפות נגד גדולי ישראל שאירעו בירושלים, הוא התרגש מאוד ובמשך כמה רגעים מרט שערותיו. מרוב צדקותו וקדושתו, נשאר עצור פנים, ואחר כך אמר: "אלו יהודים חרדים שבירושלים?! אלו תלמידי חכמים שבירושלים?!" וחזר על זה כעשר פעמים. מספר חתנו, הגאון הרב אהרן כהן זצ"ל: "ביודעי שאדוני מורי וחמי ה'חפץ חיים' שליט"א המוקיר ומחבב מאוד את כבוד מרן הגרא"י הכהן שליט"א שנפשו היה דאבה מאוד עליו בשומעו אודות הרדיפות עליו בכ"ז לא יצא במחאה גדולה ע"ז באומרו כי שתיקה בדברים כאלה ומעוט פרסומם זהו תקנתם להקטין ולמעט בערכם. אם כי דברי שמצה הנוגעים בכבוד מרן הגרא"י קוק שליט"א לא העיז אף אחד לאמר בפניו ומכתבי הפלסתר היה סר עיניו בבוז מבלי לפותחם" (סיפורים נוספים על החפץ חיים והראי"ה בספר "בין שני כהנים גדולים", מאת מנחם קמפינסקי ובפרק ב'בשדה הראי"ה').

בתרפ"ח פרסם חתנו של הח"ח, הגאון הרב אהרן הכהן זצ"ל, בעל "עבודת הקורבנות", מכתב מחאה כנגד יחסם ומעשיהם של הקנאים כלפי הרב קוק שבו כותב:

'בס"ד, יום ו' עש"ק לסדר "ולא יחללו את קודשי בני ישראל" שנת תרפ"ח לפ"ק.

אם כי תמיד התפלץ ליבי בקרבי בשומעי שאנשים אשר בשם שומרי תורה ומצווה יתיימרו יהינו לבזות את האי גאון וצדיק חסיד ועניו נשיא ארעא קדישא מרן ר' אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א בכ"ז לא יצאתי ברבים להתריע על עלבונה של תורה ביודעי שאדוני מורי וחמי ה'חפץ חיים' שליט"א המוקיר ומחבב מאוד את כבוד מרן הגרא"י הכהן שליט"א שנפשו היה דאבה מאוד עליו בשומעו אודות הרדיפות עליו בכ"ז לא יצא במחאה גדולה ע"ז באומרו כי שתיקה בדברים כאלה ומעוט פרסומם זהו תקנתם להקטין ולמעט בערכם (אם כי דברי שמצה הנוגעים בכבוד מרן הגרא"י קוק שליט"א לא העיז אף אחד לאמר בפניו ומכתבי הפלסתר היה סר עיניו בבוז מבלי לפותחם) אולם בראותי עכשיו בירחון אשר הופיע (חוברת ניסן דנא) המעיז עוד עצמו להקרא בשם 'בית ועד לחכמים', דברי חירוף וגידוף נוראים על מרן הגרא"י הכהן שליט"א שאסור להעלותם אפילו על הגיליון מצאתי חוב קדוש בנפשי לא לחשות (כמבואר ברמב"ם הלכות ת"ת פ"ו הל' י"א י"ב) שהמבזה ת"ח אין לו חלק לעוה"ב והרי זה בכלל כי דבר ה' בזה ומחוייבים לנדותו, ובפרט על עלבון ובזיון האי גאון וחסיד שאסור לעבור בשתיקה על זה ולצאת ולהתריע על האי עלבונה של תורה ולהצטרף למחאתם והתמרמרותם הגדולה של רבני וגאוני אה"ק והגולה על דברי הנבלה הזאת ולא לראות כבלע את הקודש ח"ו, והשי"ת יסיר חרפה מעל בני ישראל וכבוד התוה"ק ירים.

דברי הכותב בלב כואב ומורתח על כבוד התורה הק' הנתונה לשמצה. אהרון הכהן חתן הרב הגאון הצדיק בעהמ"ח חפץ חיים שליט"א.'

זה מוכיח שהטענות של כל מיני חרדים כאילו הח"ח דיבר בביטול על הרב קוק לאחר פתיחת האוניברסיטה העברית בתרפ"ה היא שקר מוחלט. וכן רואים שרובם ככולם של גדולי רבני הארץ וחו"ל התנגדו בתוקף ליחס הקנאי כלפי הרב קוק.

ציטוטים ממשנתו:

"כמה פשוט הוא הדבר, שבעליית רצונו של האדם כל הברואים מתעלים, ובשפלותו כולם נשפלים. האחריות המוסרית הקוסמית הרזית הזאת כמה פשוטה ישרה וטבעית היא."

"כמה רוממה היא, כמה אמת ושירה כמוסה היא, המחשבה הרזית שהאדם מצד כוחו הרוחני פועל על כל ההויה כולה." (אורות הקודש ג')

"אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם החומרית והרוחנית... תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל...עלינו לדעת כי נקודת חיים אור וקודש תמיד לא זזה מהצלם האלהי שנחנן בו האדם בכללו, וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו" (מוסר אביך, עמ' נ"ז)

"...רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת האדם, תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה וגדולתה הרוחנית והמעשית..." (שם נ"ח)

"כנסת ישראל היא תמצית ההויה כולה, ובעולם הזה נשפע תמצית זו באומה הישראלית ממש, בחומריותה ורוחניותה, בתולדתה ואמונתה." (אורות עמ' קל"ח)

"ההבדל בין הנשמה הישראלית היהודית, מאווייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה ובין נשמות הגויים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי" (אורות, פרק ה', עמ' קנ"ו)

אי אפשר למצא מעמד מבוסס לרוח כי אם באוויר האלהי. הידיעה ההרגשה הדמיון והחפץ והתנועות הפנימיות והחיצוניות שלהם, כולם מזקיקים את בני האדם שיהיו אלהיים דווקא. אז ימצאו את מילואם, את יחוסם השוה והמניח את הדעת. אם מעט פחות מגדולה זו יבקש לו האדם הרי הוא מיד טרוף כספינה המטורפת בים...מקום מנוחתנו הוא רק באלהים..." (אורות, עמ' קיט)

כל החולשות הגופניות והרוחניות, כל המחשבות הפסולות, וכל הרעיונות המדלדלים, המטשטשים את הכשרון ואת בהירות הנשמתית, באים רק מחסרון הארה של הנשמה העצמית." (אורות הקודש, ג', עמ' קלז)

"וכמה מידות עליונות וטובות, וכמה אושר ומרחב יש בחלק הטוב הזה של היות הנשמה נשמת איש פועל, יוצר, מחדש ומחייב פעלים והגיונים, שאיפות ומעשים, על פי עצמיותו הפנימית במערכי קדושתו - הנעלה מנפש האישה - הנחשבת כחומר לגבי הצורה - לעומת נשמת האיש הצורתית, ורבה היא ההודאה המחויבת ליוצר הנשמה מכל איש ואיש, שלא עשני אישה".

"עם כל היתרון של האיש הפועל והרושם את רשמי השפעתו ומפעלותיו בחיים ובעולם, הנה יש לעומת זה ג"כ יתרון להאשה הנפעלת, שהיא עשויה בתכונה כזאת של קבלת רשמים, בזה שהפעולות והתעוררות המעשה העצמיות ירשם האדם על ידן בצמצום של כחו החומרי והרוחני, ויוכל לפעמים לסור עי"ז מהמגמה האלוקית העליונה, מה שא"כ התכונה הנפעלת של האשה כשהיא ישרה, היא עלולה להרשם ולהפעל מתכונת השפע של המעשה אשר עשה האלוקים, מהתכונה הישרה, כאשר עשה את האדם ואת העולם, את התכן החומרי והרוחני שבהויה, ישר מכוון לרצונו העליון הפשוט והישר." (עולת ראי"ה, עמ' ע"א)

"השכל הרציונלי שלנו אינו כי אם תלמיד קטן, המסביר קצת את כל אור החיים שיש באוצר דמיוננו העשיר והקדוש, החי בחיי מציאות עליונה, המכרעת את המציאות הריאלית באיתניות עצמיות הויתה". (אורות הקודש, א', רכ"ו)

"החלומות הגדולים יסוד העולם הם. המדרגות שונות הן. חולמים הם הנביאים, בחלום אדבר בו. חולמים הם המשוררים בהקיץ. חולמים הם בעלי המחשבה הגדולים לתיקון העולם. חולמים אנו כולנו בשוב ד' את שיבת ציון." (אורות הקודש, א', ע' רכ"ו)

"יסוד האושר הוא: אהבת האמת בשכל, אהבת היושר בחיים, אהבת היופי ברגש, אהבת הטוב במעשה." (אורות הקודש א עב)

"עלה למעלה עלה, כי כח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרש אותם, וימצאו לך מיד". (אורות הקודש א סד)

"מי שיש לו נשמה של יוצר מוכרח להיות יוצר רעיונות ומחשבות, אי אפשר לו להסגר בתלמודו השטחי לבד. כי שלהבת הנשמה עולה היא מאליה, ואי אפשר לעצור אותה ממהלכה".

"יצייר לו כל אחד באמת ובתמים מה שנשמתו מראה לו, יוציא את תנובתו הרוחנית מן הכח אל הפועל, בלא שפתי רמיה, ומניצוצות כאלה אבוקות אור יתקבצו, ויאירו את כל העולם מכבודם, מחלקי אמת פנימית כאלה האמת הגדולה תופיע."

"ממעמקים באה התשובה... התשובה באה משאיפת המציאות כולה להיות יותר טובה ומזוככת, יותר חסינה ומעולה ממה שהיא." (אורות התשובה, ו' א')

"התשובה הכללית שהיא עילוי העולם ותיקונו..." (שם, ד' ג')

"מצד הבינה התשובה באה. וברום מעלתה הזדונות הוים לזכויות ועליהם חיו יחיה" (שם, י"א א')

"התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו התשובה גנוזה בנשמה, והיא שולחת קויה, שהת מתגלים אחר כך בעת שבא הנוחם הקורא לתשובה." (שם, ו' ב')

"קביעות המחשבה של התשובה היא מייסדת את אופיו של האדם על יסוד האצילות." (שם, ט' א')

"גדול ונשגב הוא אושר התשובה... אין דבר מצרף ומטהר את האדם, מעלהו למעלת אדם באמת כהעמקת התשובה." (שם, י"ג י"א)

"דווקא מתוך התשובה האמיתית הטהורה צריכים לשוב אל העולם ואל החיים, ובזה משיבים את הקדושה על מכונה וממליכים את השכינה בעולם." (אורות התשובה)

"התשובה הראשית שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו ומיד ישוב אל הא-לוקים" (שם)"העתיד יגלה את הפליאות של גבורת התשובה, ויהיה גילוי זה מענין את העולם כולו באין-ערוך הרבה יותר מכל החזיונות המפליאים, שהוא רגיל לראות בכל מרחבי החיים והמציאות." (אורות התשובה ה ז)

"גם מתוך החול יגלה הקודש, גם מתוך החופש הפרוץ יבוא העול האהוב, זו תהיה הפליאה הגדולה של חזון הגאולה" (אורות התשובה יז)

"הרצון הטוב הוא הכל, וכל הכשרונות שבעולם אינם אלא מילואיו" (אורות התשובה ט).

"התשובה מרימה את האדם למעלה מכל השפליות הנמצאות בעולם, ועם זה איננו נעשה זר אל העולם, אלא הוא מרומם עמו את העולם ואת החיים" (אורות התשובה יב א)

"היא (מצוות התשובה) מצוות ד' שהיא מצד אחד קלה שבקלות, שהרי הרהור תשובה הוא כבר תשובה, ומצד אחד הרי היא קשה שבקשות, שלא יצאה עדיין על הפועל במלואה בעולם ובחיים" (אורות התשובה)

"הנני מוצא את עצמי נוטה לחשוב ולדבר תמיד רק על אודותה" [על התשובה] (שם)

"אירופה נתיאשה בצדק מא-לוקים אשר לא ידעתו מעולם." (אורות התחיה ג')

"טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החדלון מההכרה של 'אתה בחרתנו'...אם נדע את גדולתנו אז יודעים אנו את עצמנו, ואם נשכח את גדלנו אנו שוכחים את עצמנו, ועם שישכח את עצמו בודאי הוא קטן ושפל." (אורות התחיה ה')

"שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש." (אורות התחיה (חלק מאורות) ל"ג)

"ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל, על מנת לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכוח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים בייחודים של השמות הקדושים, להרבות הבלטת האור האלהי בעולם, ואין גילוי אחד עומד בלא חבירו כלל." (אורות, אורות התחייה ל"ד, עמ' פ).

"שריד קטן מדבר גדול, הוא יקר ומעולה מדבר קטן שלם." (אורות התחיה י"ד)

"גדולה היא אהבתי לכל היצורים, לכל המציאות. חלילה לי להכניס בלבבי גם זיק קטן של משטמה, של שנאת הבריות. הנני מרגיש במלא קרבי את אהבתי הגדולה לכל הבריות, וביותר מזה לבני אדם, ובמדה יותר עליונה לבני ישראל, ובכמה מעלות בקדש ליראי ה', לשומרי תורה ומצוות, וקל וחומר לתלמידי חכמים. איני חפץ בפחיתת הכבוד של שום אדם, אני רוצה שהכל יתעלו, הכל יתכבדו, יתרוממו ויתפארו. הנני צריך להכיר את תוכיות רצוני, את נקודת חפץ נשמתי, למען אדע לכון את דרכי אך למעלה". (שמונה קבצים, קובץ ח' קט"ז)

"האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הבקורת היותר חפשית, נקיה מכל מום. כולך יפה רעיתי ומום אין בך!" (אורות ישראל ד', ג')

"הנפש של פושעי ישראל שבעקבתא דמשיחא, אותם שהם מתחברים באהבה אל ענייני כלל ישראל לארץ ישראל ולתחיית האומה, היא יותר מתוקנת מהנפש של שלמי אמוני ישראל, שאין להם זה היתרון של ההרגשה העצמית לטובת הכלל ובנין האומה והארץ. אבל הרוח הוא מתוקן הרבה יותר אצל יראי ה' ושומרי תורה ומצוות, אף על פי שההרגשה העצמית וההתעוררות של כח פעולה בענייני כלל ישראל עדיין אמיצות אצלם, כמו מה שהם אצל אלה שרוח עוועים אשר בתוכם מעכר את ליבם עד כדי להתקשר בדעות זרות ובמעשים המטמאים את הגוף ומונעים את הרוח מלהיתקן, וממילא סובלת גם הנפש מפגמיהם. התיקון שיבוא של ידי אורו של משיח, שיעזור לזה הרבה דבר ההתפשטות של תלמוד רזי התורה וגילוי אורות חכמת אלוקים בכל צורותיה הראויות להיגלות, הוא שיעשו ישראל אגודה אחת ותתוקן הנפש של היראים שומרי תורה על ידי שלמות הנפש שבפושעים הטובים, והרוח של הפושעים האלה תתוקן על ידי השפעתם של יראי ה' שומרי תורה וגדולי אמונה, וממילא יבוא לאלה ולאלה אור גדול והופעת תשובה שלמה תבוא לעולם, ואז יהיו ישראל מוכנים לגאולה." (אורות התחיה, עמ' מ"ג)

"ככל שהאדם יותר גדול, יותר מסתתרת נשמתו, וצריך יותר לחפש את עצמו, להרבות בהתבודדות, בהתעמקות ובהשתחררות הדעה, עד שסוף סוף תתגלה אליו נשמתו"

"גדולים אנחנו וגדולות הנה משוגותינו ובשביל כך גדולות הן צרותינו, וגדולים גם תנחומותינו." (אורות התחיה פרק ה).

"עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות." (אורות, המלחמה ג')

"מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד." (אורות ישראל ו ז)

"הגאוה פוגמת את הרצון, וכיון שהרצון פגום אין מקום לכל טוב לנוח." (מידות הראיה)

"כל מה שהשלמות הפנימית יותר חסרה כן הטבע מחפש להשתלם לצד חוץ. רק במעמד שפלות הנפש יתעורר חשק להתהדר לפני אחרים, בין במה שיש בו בין במה שאין בו." (שם)

"הגאוה היא הטיפשות היותר פראית." (שם)

"האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל" (מוסר אביך/מידות הראי"ה)

"אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם החומרית והרוחנית... תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל..." (מוסר אביך, עמ' נ"ז)

"עלינו לדעת כי נקודת חיים אור וקודש תמיד לא זזה מהצלם האלהי שנחנן בו האדם בכללו, וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו" (מוסר אביך, שם)

"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה." (ערפילי טוהר)

"דורנו הוא דור נפלא, דור שכולו תמהון. קשה מאוד למצוא לו דוגמא בכל דברי ימינו. הוא מורכב מהפכים שונים, חושך ואור משמשים בו בעירבוביה. הוא שפל וירוד, אך גם רם ונישא, הוא כולו חייב, וגם כולו זכאי. אנחנו חייבים לעמוד על אופיו למען נוכל לצאת לעזרתו... הבה נכין לו את הדרך, נראה לו את מבוא העיר... נודיע לו שימצא מה שהוא מבקש, דווקא בגבול ישראל..." (עקבי הצאן- "מאמר הדור")

"הגיע הזמן לשום קץ לטרגדיה איומה זו ע"י שינוי ערכים של תשובה, הגיע הזמן לתור דרכים ומחשבות חדשות-עתיקות, להעלות על לב לפחות, אולי צריך לכפור בכפירה, אולי אין המחשבות הללו שאתם כ"כ מחזיקים אותן לודאיות, ברורות, אולי אין ארחות החיים המנותקים מכל אוצרה של האומה הולמים עם תחייתה והקמת דגלה, שכה חפצים בה אותם האחים השנואים-וחביבים." (מתוך מאמר 'על במותינו חללים')

"סוף כל סוף ינצח הקודש את העולם." (שמונה קבצים ג קט)

"האדם התלוש, זו היא הזוועה היותר מחרידה את הנשמה, האדם מוכרח הוא שיהיה לו מעמד ושמעמדו יהא בלתי מתנודד. הגלות, מה עיקר צרתה: הוה אומר: התלישות." (מאמרי ראיה)

"מי שאמר עלי כי נשמתי קרועה, יפה אמר, בודאי היא קרועה. אי אפשר לנו לתאר בשכלנו איש שאין נשמתו קרועה. רק הדומם הוא השלם. אבל האדם הוא בעל שאיפות הפכיות, ומלחמה פנימית תמיד בקרבו. וכל עבודת האדם הוא לאחד את הניגודים שבנפשו על ידי רעיון כללי, שבגדולתו ורוממותו הכול נכלל ובא לידי הרמוניה גמורה. כמובן אין זה אלא אידיאל שאנו שואפים אליו, אבל להגיע לידי זה אי אפשר לכל יליד אישה. אלא בהשתדלותנו אנו יכולים להתקרב אליו יותר ויותר, וזהו מה שהמקובלים קוראים בשם 'ייחודים'."

"ואם נחרבנו ונחרב העולם עימנו בשנאת חינם נבנה ויבנה העולם עימנו באהבת חינם."

"גדולה היא אהבתי לכל היצורים, לכל המציאות. חלילה לי להכניס בלבבי גם זיק קטן של משטמה, של שנאת הבריות. הנני מרגיש במלוא קרבי את אהבתי הגדולה לכל הבריות, וביותר מזה לבני אדם, ובמידה יותר עליונה לבני ישראל, ובכמה מעלות בקודש ליראי ה', לשומרי תורה ומצווה, וקל וחומר לתלמידי חכמים. איני חפץ בפחיתת הכבוד של שום אדם. אני רוצה שהכל יתעלו, הכל יתכבדו, יתרוממו ויתפארו..."

"הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעומק הנפש האנושית, וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו." (עולת ראיה)

"לעד חיה בלבבנו האמונה הנאמנה, לשוב אל ארץ קדשנו עיר בה דוד חנה" (מתוך שירו "האמונה", ספר אורות הראי"ה).

"בני החצפנים פורצי הדרכים והגדרים, עתידים להיות נביאים מהמדרגה היותר עליונה, ממדרגתו של משה רבינו ומזיהרא עילאה דאדם הראשון. עץ החיים כולו בכל עומק טובו יתגלה בהם ועל ידם." (ערפילי טוהר ל"ה)

"כל אחד צריך לעסוק בעסק שלו, במה שיש לו על זה הכנה, וביחוד הדבר נוהג בעניני הלמוד" (אורות התורה ט א)

"בתור עקבא דמשיח בן יוסף נתגלה חזיון הציונות בדורנו" (מאמרי הראי"ה, מאמר "המספד בירושלים").

"אל לעשות לי קוקיסטים. כל אחד מישראל שבא לעסוק בדבר כללי לטובת התורה והיהדות הרי הוא שלנו." (לשלושה באלול א, סע' מו)