מרן
הגאון הראי"ה קוק זצוק"ל נולד בט"ז באלול תרכ"ה בעיירה גרייבה
בלטביה הסמוכה לעיר דווינסק כשהנהר דווינה מבדיל ביניהן, לרב שלמה זלמן הכהן קוק
זצ"ל ולמרת פרל זלטע לבין פלמן. מצד אביו היה בעיקר צאצא של מתנגדים אך גם
היה צאצא בן אחר בן לגאון הרב יצחק כ"ץ שהצטרף בשלב מסוים לחסידות כשהייתה
בחיתוליה, ואמו התעלפה כששמעה על כך. מצד אמו היה נכד לרב רפאל פלמן שהיה חסיד
נאמן של הרבי מחב"ד ה"צמח צדק" כשאביו או סבו היה הגאון הרב אברהם
פלמן זצוק"ל, שהתפרסם בזמנו כראב"ד סביז והיה משומעי לקחו של מרן
הגר"א קרמר מווילנה זצוק"ל זיע"א, והשאיר אחריו חמישה כרכים של
כתבי קבלה.
למד כילד
מפי מלמדים בגרייבה ומאביו ובגיל בר מצווה למד במשך כשנתיים בבית המדרש בלוצין אצל
מרן הגאון הרב אליעזר דון יחיא זצוק"ל שהיה רבה של העיירה והגאון הרב יעקב
רבינוביץ זצ"ל שהיה בן מרן הגאון מרדכי גימפל-יפה מרוז'ינוי זצוק"ל (עלה
לארץ) שהיה בן הגאון הרב דב בר יפה זצוק"ל (מגדולי תלמידי מרן הגר"ח
מוולוז'ין זצוק"ל ורבה שחל אוטיאן) ואחיה של מרת פרידה-בתיה ע"ה. לאחר
מכן חזר ללמוד בעיירה ובגיל 17 למד כשנה בבית המדרש בסמורגון אצל רבה של העיירה
מרן הגאון הרב נח חיים אברהם שפירא זצוק"ל וחתניו הגאונים הרב תנחום גרשון
ביליצקי והרב מנשה יוסף גינצבורג, זצ"ל. כמו כן מגיל 14 בא לפני מרן הגאון
הרב ראובן הלוי לווין זצוק"ל מאז שהגיע בתרל"ט לכהן כרבה של דווינסק
והוא נהנה לדבר עם הנער אברהם יצחק הכהן קוק בדברי תורה. מרן הגאון האדר"ת
זצוק"ל לקחו באותו זמן כשידוך לבתו אלטה-בת שבע.
בערב
חנוכה תרמ"ה הגיע לישיבת וולוז'ין כשמרן הגאון הנצי"ב זצוק"ל היה
רבו המובהק אך קיבל תורה גם ממרן הגר"ח מבריסק זצוק"ל אף שלא נכנס
לשיעוריו. שם כונה (במקור ביידיש) "העילוי מגריבה"/"הגריבאי"
או "העילוי מדווינסק"/"הדווינסקאי" או "העילוי
מפוניבז'"/"הפוניבז'אי" כי חותנו לעתיד היה אז ראב"ד פוניבז'.
בוולוז'ין למד כמתוכנן עד סוף זמן חורף תרמ"ו ובניסן נשא לאישה את בת
האדר"ת ולמד על שולחן חותנו.
בי"ז
בטבת תרמ"ח נולדה ביתו הבכורה מרת פרידה-חנה ע"ה (נישאה לדודה, הרב
ישראל שמעון רבינוביץ-תאומים זצ"ל) ובהמשך אותה שנה נבחר לרבנות העיירה זיימל
בליטא. שם היה תלמיד-חבר בקבלה למרן הגר"ש אלישוב זצוק"ל (בעל
ה"לשם"). לאחר כשנה נפטרה רעייתו כשבתו הייתה כבת שנה וחצי. בזיווג שני
נשא בתר"ן לאישה את מרת רייזה רבקה בת אחיו התאום של האדר"ת, הרב צבי
יהודה זצ"ל. ממנה נולד לו בי"ד בניסן תרנ"א מרן הגאון הרב צבי
יהודה (הרצי"ה) זצ"ל. באותה שנה הוציא לאור גם את חיבורו הראשון
"חבש פאר" שבו דברי הלכה ואגדה על מקום ההנחה הנכון של תפילין של ראש.
בתרנ"ה נבחר לכהן כראב"ד העיירה בויסק בלטביה. מתרס"א החל לפרסם
מאמרי הגות בביטאון הרבני "הפלס". בתרנ"ט נולדה בתו השנייה
בתיה-מרים שנישאה לגאון הרב שלום נתן רענן (הירשוביץ) זצ"ל שהיה מגדולי
תלמידי הרב ב"מרכז הרב" ובהמשך ר"מ ומנהל הישיבה. בשנים אלו עסק
בכתיבת חיבוריו 'עין אי"ה' (חלקו הגדול כשמדובר בגרסה ראשונה כשכתב בהמשך
גרסה שנייה), "מדבר שור" (דרשות שנשא בתקופה זו), ולנבוכי הדור, חיבור
הגותי על התמודדות היהדות עם זרמי מחשבה מודרניים. הוא קיבל הצעות לכהן פאר ברבנות
קובנה וסלונים, כמגיד מישרים בווילנה וכמנהל רוחני בישיבת טלז, אך העדיף את עצת
קהילת הפרושים ביפו בגלל שאיפתו העזה לעלות לארץ ובכ"ח באייר תרס"ד עלה
לארץ ישראל לכהן כראב"ד יפו והמושבות על כסאו של מרן הגאון נפתלי הירץ הלוי
וידנבוים זצוק"ל.
שם חיבר
חלק נכבד מכתביו המחשבתיים ובהם "שמונה קבצים" ששמשו לחיבור כמה וכמה
ספרים מתורתו: "אורות", "אורות הקודש", 'עולת ראי"ה',
ערפילי טוהר שהוא הוצאה לאור ביוזמת הרב קוק של הקובץ השני משמונה קבצים כפי שהוא,
ועוד. כמו כן, כתב בעיפו את הגרסה השנייה של 'עין אי"ה'. בתענית אסתר
תרס"ז נולדה בתו הצעירה אסתר יעל, ובאותו זמן התארסה בתו הגדולה פרידה חנה עם
הרב ישראל שמעון רבינוביץ'-תאומים, בנו של האדר"ת וממייסדי העיר בת ים. באותה
תקופה תמך באופן מסויג בבית ספר "תחכמוני" ששילב בין לימודי קודש
("לחינוך האדם להיות ישר וטוב") ולימודי חול ("למלחמת
החיים"), בשל התפיסה שיש לקדש את החומר במיוחד בארץ ישראל, דבר שעורר התנגדות
מצד חלקם של רבני ירושלים. במקביל תמך גם ב"תלמוד תורה שערי תורה". הוא
יצר קשרים עם מנהיגי הפועלים ותמך בהתיישבות החקלאית. במסגרת זאת תמך בהיתרים על
פי ההלכה לצורך קיום ההתיישבות, כגון בפולמוס השמיטה ובהיתר המכירה, שרבנים בולטים
תמכו בו גם לפניו. הוא ביסס היתר זה מבחינה הלכתית בספר שבת הארץ. כמו כן התיר את
השימוש בפסח בשמן שומשומין שנכבש בכבישה קרה ללא מגע מים, אף שהשומשומין הם ממשפחת
הקטניות שאסורה בפסח באכילה לאשכנזים. ביפו הקים ישיבה גבוהה שהייתה קטנה ומנתה
פחות משני מניינים, ביניהם היה הרב יהושע קניאל, רבה של חיפה. הישיבה שכנה בקומה
העליונה של תלמוד תורה "שערי תורה" בבית הכנסת, כאשר בחציו השני של היום
עבדו והשתכרו התלמידים בבית המלאכה "שערי תורה" שנוסד בצמוד לישיבה.
למעשה היה זה מבנה של שני אגפים שבאגף שבקומה השנייה שכנה דירתו, ובאגף השני היה
מקום לימודו וישיבת בית דינו. שם הייתה הישיבה. הבית שבו התגורר הרב, שוכן ברחוב
אחווה 21 בשכונת נווה צדק הכלולה בתל אביב-יפו דהיום.
בשנת
תרע"ד יצא הרב קוק, כרבם של המושבות, בראש משלחת רבנים רחבה מרחבי הארץ למסע
המושבות הראשון. המסע נמשך כחודש. במסע זה ניסה הרב קוק לחזק את הקשר בין החלוצים
לתורה ומצוות. בין הרבנים היו גם נציגי היישוב הישן הלא ציוניים, מרן הגרי"ח
זוננפלד זצוק"ל, ממנהיגי המתנגדים לציונות, הגאון הרב בן ציון ידלר-גולדברג
זצ"ל - "המגיד הירושלמי" באותן שנים, הרב ברוך מרכוס - רבה של חיפה והרב משה קליערס - רבה של טבריה. בהמשך שנת תרע"ד יצא לכנס העולמי של "אגודת ישראל"
בשווייץ בשל רצונו לקרבם למפעל הציוני, ולאחר חודש נאלץ להישאר בסנט-גלן בשל פרוץ
מלחמת העולם הראשונה. שם פעל פעילות ציבורית כדי לסייע ליישוב שבארץ. בשנת
תרע"ו הציעה לו קהילת "מחזיקי הדת" שבלונדון לשמש כרבה, והוא ניאות
בתנאי שיחזור ליפו בהזדמנות הראשונה שיוכל. בהיותו בלונדון הקים מספר ישיבות.
השפיע על הממשלה הבריטית שלא תסגיר לרוסיה יהודים רוסיים שהיגרו ממנה, וניהל מאבק
עם אנגלים בני דת משה, שטענו כנגד התנועה הציונית, וניסו להשפיע על הממשל הבריטי
להימנע מהצהרת בלפור. בעקבות גילוי דעת של הרב קוק בבתי הכנסת, נשלחו תזכירים רבים
לחוגי השלטון מהקהילות היהודיות, שבהם הודגש כי דת ישראל קשורה בלאומיות הישראלית
ובארץ ישראל. גילוי דעת זה חזק את עמדתם של מצדדי פרסום ההצהרה. בשעת הוויכוחים על
ההצהרה בפרלמנט הבריטי, העלו אחדים מהצירים את הסתייגות היהודים המתבוללים, שטענו
שההצהרה מנוגדת לרוח הדת היהודית. בתשובה לכך קם הציר קיילי וענה: "על מי יש
לנו לסמוך בנוגע לצד הדתי, על הלורד מונטגיו שאוכל איתנו חזיר, או על הרב של
"מחזיקי הדת" הרב קוק?!" בלונדון חיבר את "ראש מילין" על
סודות האותיות, התגין, התנועות, הניקוד והטעמים. בספר יש סגולה לזיכוי ממשפט עם
השלטונות, לרפואה, ללידה קלה, ולהצלחה.
באלול
תרע"ט חזר לארץ בגלל הזמנת קהילת האשכנזים בירושלים לכהן כרבם ובג' אלול עלה
לירושלים, אך עדיין התלבט אם לקבל עליו את המינוי בגלל החרדים הקיצוניים ובטבת
תר"ף הסכים לקבל עליו בסופו של דבר את המשרה הרמה כיורשו של מרן הגר"ש
סלנט זצוק"ל. מיעוט מהעדה האשכנזית לא הסכים לקבל את המינוי כי ראה בדרכו של
הרב קוק לא מספיק שמרנית לירושלים והקים את "העדה החרדית" כשמרן
הגרי"ח זוננפלד זצוק"ל מונה לרבה הראשון (=גאב"ד "העדה החרדית"
כששנו גם תפקיד של ראב"ד "העדה החרדית"). סמוך להתמנותו לרבה של
ירושלים נהרגה בתו הצעירה אסתר-יעל בעת שנפלה במדרגות הבית הזמני בו התגוררו ברחוב
הנביאים, סמוך לכיכר הדווידקה כשמבית זה נותר קיר. בית הרב הקבוע ברחוב יפו והיום
ברחוב הרב קוק 9 הושלם בתרפ"ג. בבחירות לאספת הנבחרים הראשונה שהתקיימה בתר"ף,
התנגד נחרצות למתן זכות בחירה לנשים - לבחור ולהיבחר - ובכך תמך בעמדת החרדים, זאת
בניגוד לדעת חברי המזרחי. בתרפ"א הוביל את הקמת הרבנות הראשית לארץ ישראל
כשהוא משמש כרב הראשי האשכנזי לארץ ישראל והגאון הרב יעקב מאיר זצוק"ל משמש
לצדו כראשל"צ והרב הראשי הספרדי לארץ ישראל.
מתקופה
זו ועד למותו מיעט בכתיבת דברי מחשבה ועסק בכתיבת "הלכה ברורה" על
הש"ס, ובפעילות בשדה הציבורי. אף שהראי"ה חיבב את תנועת המזרחי, וראה
באנשיה שותפים לדרכו, הוא חלק לעתים על דרכה. על פי השקפתו, תנועת המזרחי הייתה
פשרנית מדי, שכן היא לא החמירה מספיק בענייני הלכה-הנהגה, והתבטלה בפני ההסתדרות
הכללית. במיוחד חרתה לו הקביעה של אנשי ההסתדרות הציונית כי "הציוניות דבר
אין לה עם הדת", והוא ניסה לדרבן מספר פעמים את אנשי תנועת המזרחי למחות
כנגדה ולהתנער ממנה. בתרע"ח, כשהיה עוד בלונדון, ביקש לייסד הסתדרות בשם
"דגל ירושלים", שתאגד בתוכה את כל היהודים שומרי התורה אשר אוהדים את
המפעל הציוני. רצונו היה שתנועה זו תבטא "כי שייכותו של עם ישראל לארצו נובעת
מהמקור האלוהי", ושאל תנועה זו יוכלו להתכנס גם אנשי תנועת אגודת ישראל וגם
אנשי המזרחי, ובמקביל לשמור על השתייכותם הקודמת. בעזרת תלמידיו הקרובים - הרב
יעקב משה חרל"פ והרב דוד הכהן ובנו הרב צבי יהודה קוק, הוקמו סניפים בארץ
ישראל, שווייץ, הולנד, אנגליה וארה"ב. התנועה לא הצליחה להתרומם ונעלמה מהר
מאוד מהנוף הפוליטי הציוני. התנועה התבססה בעיקר על אישיותו הכריזמטית של הרב קוק,
כך שלמען הצלחתה היה על הרב קוק להישאר במערב אירופה. רצונו של הרב קוק לחזור
ולפעול בארץ ישראל, חוסר יכולת או רצון להתמודד עם מיסודה של תנועה פוליטית,
התנגדות המפלגות הדתיות האחרות, וגם עצירת פעילותה למען לא תפגע בתנועת המזרחי
היו בעוכרי התנועה החדשה שקצרו ימיה.
בתרפ"ד
הקים רשמית את ישיבת "מרכז הרב" שהתבססה על עילויים מישיבות אירופה
שהומלצו לו ע"י ראשי הישיבות, ובשיאה בזמן הרב קוק הגיעה לשבעים-שמונים
תלמידים. מעשית הלימוד החל מקיץ תרפ"ג מלימודם של שבתי שמואלי, לימים מזכיר
הישיבה, ואריה בויארסקי. חידושיה העיקרים היו השפה העברית שהייתה מדוברת בה,
ולימודי הגות ומחשבה שנוספו בה. מטרתה הייתה "שינהרו אליה טובי הבחורים מכל
העולם, המצוינים בכשרון ושאר רוח... להחזיר עטרה ליושנה ולהשתלם בתורת ארץ ישראל
ובתחיית הקודש על אדמת הקודש". את ניסוח תוכנית הלימודים של הישיבה הטיל על
תלמידו הגאון הרב הרב דוד אריה יהודה לייב כהן זצ"ל ("הרב הנזיר").
בתוכנית הלימודים היו בנוסף ללימודים הישיבתיים המקובלים, לימודי תנ"ך,
פילוסופיה, היסטוריה ולימודי מדעים (בוטניקה וביולוגיה). מרן הגאון הרב יעקב משה
חרל"פ זצ"ל שימש כראש הישיבה בפועל, עד לפטירתו בתשי"ב. הישיבה
נוהלה על ידי הרב קוק באופן אבהי. לעתים דאג הרב קוק לתלמידיו מבחינה חומרית
בסיועה של אשתו, שלקחה על עצמה את הטיפול בחורים שבגרבי תלמידיו. הרב קוק עודד את
בוגרי הישיבה לשמש כרבנים, כמורים וכאנשי ציבור, ואכן רבים מהם שימשו כרבנים בארץ
ישראל ובחו"ל.
בכ'
בכסלו תרפ"ד ערך מסע מושבות מצומצם עם תלמידו המובהק הגרי"מ חרל"פ
ומרן הגר"ש אהרונסון זצוק"ל, רבה הראשי האשכנזי של ת"א. הם ביקרו
בצפת ונפגשו עם מרן הגרש"א אלפנדארי ("הסבא קדישא") זצוק"ל
שקיבלם בכבוד גדול. הס"ק שלח להם בי"ט בכסלו מכתב ברכה לקראת ביקור זה.
בהמשך
שנת תרפ"ד יצא לארצות הברית בראש משלחת רבנים שבה השתתפו מרן הגאון הרב אברהם
דוב כהנא שפירא זצוק"ל הי"ד, רבה של קובנה, ומרן הגאון הרב משה מרדכי
אפשטיין זצוק"ל, ר"י "כנסת ישראל" בסלובודקה (מפורסמת
כ"ישיבת סלבודקה" שבתרפ"ה עלתה לארץ לחברון ולאחר פרעות תרפ"ט
עברה לירושלים) ורב העיירה, במטרה לערוך מגבית למוסדות התורה בירושלים ובליטא. הרב
קוק התקבל כמובן בכבוד רב, ובין היתר קיבל אזרחות כבוד של העיר ניו יורק.
בתרפ"ז
ערך מסע מושבות מצומצם נוסף עם מרן הגאון הרב אבא יעקב הכהן בורוכוב זצוק"ל (שהתפרסם
כרבה של וולקוביסק וכמחבר "חבל יעקב" והיה מהרבנים הראשונים שהצטרפו לתנועת
המזרחי) והרב מאיר בר אילן זצ"ל. הספיק לערוך עוד שלושה מסעות כאלו.
ייסד את
מכון "הלכה ברורה", העוסק בכתיבת וחיבור הפסיקה ההלכתית של התלמוד,
עבודה שעסק בה ללא לאות, ושראה בה בנין התורה לדורות. בתרצ"ג ייסד בירושלים
את "מכון הארי פישל לדרישת התלמוד", למחקר מדעי של היהדות, ובמיוחד תורה
שבעל פה, והעמיד בראשו את הרב שאול ליברמן שנחשב לאחד מגדולי חוקרי התלמוד וספרות
התורה שבעל פה, וכחברי המכון בחר עשרה מתלמידיו המובחרים. כאיש ציבור הגיב למעשיהם
והחלטותיהם של הבריטים, ונודע בעמידתו האיתנה מול ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל,
כמו למשל בשאלת זכותו של עם ישראל על הכותל המערבי. כאשר באה אליו משלחת של ראשי
המוסדות הציוניים כדי לשכנעו לוותר על הבעלות על הכותל ולהסתפק בזכות להתפלל
במקום, אמר: "חלילה לנו! עם ישראל לא ייפה את כוחנו לוותר בשמו על הכותל
המערבי!... אם חס ושלום נוותר על הכותל גם הקב"ה לא ירצה להחזירו לנו".
במאורעות תרפ"ט, טילפן בשבת לממלא מקום הנציב העליון, הארי לוק, וכאשר הלה
הציב עמדה מהססת בקשר לדיכוי הפורעים, הורה לו לירות ברוצחים בשם המצפון האנושי.
ובעקבות פרעות תר"ץ, אמר בוועדת החקירה הבריטית: "מלך אנגלי תרגם פעם את
התהילים שלנו לאנגלית, ותחת שלטון אנגלי שרפו פורעים ספרי תהילים במקום הקדוש לנו
ביותר".
לאחר
ששלושה מהרוויזיוניסטים, אב"א אחימאיר, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט הואשמו
ברצח ארלוזורוב ואף הורשעו בתחילה בעדויות שקר וראיות מפוברקות כשסטבסקי נידון
למוות, עמד בעוז על חפותם ועל כך הותקף קשה ביותר בעיתוני אנשי השמאל ובמודעות
מטעמם. הרוצחים האמתיים היו הערבים עיסא דרוויש ועבד אל מגיד שהיו כמה וכמה ראיות
שקשרו אותם למעשה כולל האקדח שישמש לרצח וקליעים תואמים לאלו שנורו בחיים
ארלוזורוב הי"ד שנמצאו אצל אחד מהשניים, תאורה את הרוצחים של סימה אחד
מהרוצחים התאים לערבים הנ"ל כולל שאחד מהם הלך כמו ברווז, אמנם במשפט העידה
כביכול שמזהה את סטבסקי ורוזנבלט כשני הרוצחים (אחימאיר זוכה בינתיים משותפות
ברצח) אך מקום הרצח בחוף הים היה חשוך מדי מכדי לזהות. יש לציין שרוזנבלט נצפה
כשעה לפני זמן הרצח בירושלים כשזמן הנסיעה אז בין ירושלים לת"א ארך כ-3 שעות.
בסופו של דבר זוכו השניים, אך שני הערבים לא הורשעו במקומם. דרוויש הודה במעשה
לאחר מלחמת ששת הימים למרות שלא היה לו כל אינטרס להודות ברצח. הרצי"ה סיפר
שהתעקשותו הרבה של אביו בחפותם של השניים הייתה גם בגלל ששופט אנגלי הודה לפניו
שהייתה הוראה מגבוהה להרשיע את הרוויזיוניסטים. אך כאמור בסופו של דבר כל השלושה
זוכו, אך הרוצחים האמתיים לא הועמדו לדין.
מספר
חודשים לאחר שניתן פסק הדין המזכה את סטבסקי, בעת שהרב קוק חזר לירושלים מטקס שבו
קיבל אזרחות כבוד של העיר תל אביב, חש הרב קוק כאבים בבטנו, ומחלת הסרטן החלה לתת
בו את אותותיה. הראי"ה נפטר בג' באלול תרצ"ה, 16 שנים מעת לעת מעלותו
ירושלימה, ונקבר בהר הזיתים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה